רשימות שיעורים על קידושין ט״ז

« רשימות שיעורים על קידושין ט״ו ע״ב רשימות שיעורים על קידושין י״ז ע״א »

1 קידושין פתח ↗

– בְּנׇכְרִי שֶׁיֶּשְׁנוֹ תַּחַת יָדֶךָ, אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא בְּנׇכְרִי שֶׁאֵינוֹ תַּחַת יָדֶךָ? אָמַרְתָּ, וְכִי מָה אֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹת לוֹ? הָא אֵין הַכָּתוּב מְדַבֵּר אֶלָּא בְּנׇכְרִי שֶׁיֶּשְׁנוֹ תַּחַת יָדֶךָ. וּבִשְׁטָר. מְנָלַן? אָמַר עוּלָּא: אָמַר קְרָא: ״אִם אַחֶרֶת יִקַּח לוֹ״ – הִקִּישָׁהּ הַכָּתוּב לְאַחֶרֶת, מָה אַחֶרֶת מִקַּנְיָא בִּשְׁטָר – אַף אָמָה הָעִבְרִיָּה מִקַּנְיָא בִּשְׁטָר. הָנִיחָא לְמַאן דְּאָמַר: שְׁטַר אָמָה הָעִבְרִיָּה אָדוֹן כּוֹתְבוֹ, אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר: אָב כּוֹתְבוֹ, מַאי אִיכָּא לְמֵימַר? דְּאִיתְּמַר: שְׁטַר אָמָה הָעִבְרִיָּה, מִי כּוֹתְבוֹ? רַב הוּנָא אָמַר: אָדוֹן כּוֹתְבוֹ, רַב חִסְדָּא אָמַר: אָב כּוֹתְבוֹ. הָנִיחָא לְרַב הוּנָא, אֶלָּא לְרַב חִסְדָּא מַאי אִיכָּא לְמֵימַר? אָמַר רַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב: אָמַר קְרָא: ״לֹא תֵצֵא כְּצֵאת הָעֲבָדִים״ – אֲבָל נִקְנֵית הִיא כְּקִנְיַן עֲבָדִים. וּמַאי נִיהוּ – שְׁטָר. וְאֵימָא: אֲבָל נִקְנֵית הִיא כְּקִנְיַן עֲבָדִים, וּמַאי נִיהוּ – חֲזָקָה! אָמַר קְרָא: ״וְהִתְנַחַלְתֶּם אֹתָם לִבְנֵיכֶם אַחֲרֵיכֶם״ – אוֹתָם בַּחֲזָקָה, וְלֹא אַחֵר בַּחֲזָקָה. וְאֵימָא: אוֹתָם בִּשְׁטָר, וְלֹא אַחֵר בִּשְׁטָר! הָכְתִיב ״לֹא תֵצֵא כְּצֵאת הָעֲבָדִים״. וּמָה רָאִיתָ? מִסְתַּבְּרָא, שְׁטָר הֲוָה לֵיהּ לְרַבּוֹיֵי, שֶׁכֵּן מוֹצִיאה בְּבַת יִשְׂרָאֵל. אַדְּרַבָּה, חֲזָקָה הֲוָה לֵיהּ לְרַבּוֹיֵי, שֶׁכֵּן קוֹנָה בְּנִכְסֵי הַגֵּר! בְּאִישׁוּת מִיהַת לָא אַשְׁכְּחַן. אִי בָּעֵית אֵימָא: לְהָכִי אַהֲנִי ״אִם אַחֶרֶת״. וְרַב הוּנָא, הַאי ״לֹא תֵצֵא כְּצֵאת הָעֲבָדִים״ מַאי דָּרֵישׁ בֵּיהּ? הָהוּא מִיבְּעֵי לֵיהּ: שֶׁאֵינָהּ יוֹצְאָה בְּרָאשֵׁי אֵבָרִים כְּעֶבֶד. וְרַב חִסְדָּא? אִם כֵּן, לִכְתּוֹב קְרָא: ״לֹא תֵּצֵא כָּעֲבָדִים״, מַאי ״כְּצֵאת הָעֲבָדִים״? – שְׁמַע מִינַּהּ תַּרְתֵּי. וְקוֹנֶה אֶת עַצְמוֹ בְּשָׁנִים. דִּכְתִיב: ״שֵׁשׁ שָׁנִים יַעֲבֹד וּבַשְּׁבִעִת וְגוֹ׳״ בַּיּוֹבֵל. דִּכְתִיב: ״עַד שְׁנַת הַיֹּבֵל יַעֲבֹד עִמָּךְ״. בְּגִרְעוֹן כֶּסֶף. אָמַר חִזְקִיָּה: דְּאָמַר קְרָא: ״וְהׇפְדֵּה״ – מְלַמֵּד שֶׁמְּגָרַעַת פִּדְיוֹנָהּ וְיוֹצְאָה. תָּנָא: וְקוֹנֶה אֶת עַצְמוֹ בְּכֶסֶף וּבְשָׁוֶה כֶּסֶף וּבִשְׁטָר. בִּשְׁלָמָא כֶּסֶף, דִּכְתִיב: ״מִכֶּסֶף מִקְנָתוֹ״; שָׁוֶה כֶּסֶף נָמֵי, ״יָשִׁיב גְּאֻלָּתוֹ״ אָמַר רַחֲמָנָא, לְרַבּוֹת שָׁוֶה כֶּסֶף כְּכֶסֶף; אֶלָּא הַאי שְׁטָר הֵיכִי דָמֵי? אִילֵּימָא דִּכְתַב לֵיהּ שְׁטָרָא אַדְּמֵיהּ, הַיְינוּ כֶּסֶף! אֶלָּא, שִׁיחְרוּר – שְׁטָר לְמָה לִי? לֵימָא לֵיהּ בְּאַפֵּי תְרֵי: ״זִיל״, אִי נָמֵי בְּאַפֵּי בֵּי דִינָא: ״זִיל״. אָמַר רָבָא: זֹאת אוֹמֶרֶת עֶבֶד עִבְרִי גּוּפוֹ קָנוּי, וְהָרַב שֶׁמָּחַל עַל גִּרְעוֹנוֹ – אֵין גִּרְעוֹנוֹ מָחוּל. יְתֵירָה עָלָיו, אָמָה הָעִבְרִיָּה. אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: אָמָה הָעִבְרִיָּה קוֹנָה אֶת עַצְמָהּ בְּמִיתַת הָאָב מֵרְשׁוּת אָדוֹן, מִקַּל וָחוֹמֶר: וּמָה סִימָנִין שֶׁאֵין מוֹצִיאִין מֵרְשׁוּת אָב – מוֹצִיאִין מֵרְשׁוּת אָדוֹן, מִיתָה שֶׁמּוֹצִיאָה מֵרְשׁוּת אָב – אֵינוֹ דִּין שֶׁמּוֹצִיאָה מֵרְשׁוּת אָדוֹן? מֵיתִיבִי רַב הוֹשַׁעְיָא: יְתֵירָה עָלָיו אָמָה הָעִבְרִיָּה שֶׁקּוֹנָה אֶת עַצְמָהּ בְּסִימָנִין. וְאִם אִיתָא, נִיתְנֵי נָמֵי מִיתַת הָאָב! תְּנָא וְשַׁיַּיר. מַאי שַׁיַּיר דְּהַאי שַׁיַּיר? שַׁיַּיר מִיתַת הָאָדוֹן. אִי מִשּׁוּם מִיתַת הָאָדוֹן, לָאו שִׁיּוּרָא הוּא, דְּכֵיוָן דְּאִיכָּא נָמֵי בְּאִישׁ – לָא קָתָנֵי. וְאֶלָּא נִיתְנֵי! תַּנָּא דָּבָר שֶׁיֵּשׁ לוֹ קִצְבָה קָתָנֵי, דָּבָר שֶׁאֵין לוֹ קִצְבָה – לָא קָתָנֵי. וְהָא סִימָנִין, דְּאֵין לָהֶם קִצְבָה, וְקָתָנֵי! אָמַר רַב סָפְרָא: אֵין לָהֶם קִצְבָה לְמַעְלָה, אֲבָל יֵשׁ לָהֶם קִצְבָה

2 קידושין פתח ↗

3 קידושין פתח ↗

4 קידושין פתח ↗

5 רשב״א על קידושין פתח ↗

אמר רבא זאת אומרת עבד עברי גופו קנוי. כלומר לענין פדיון, דאינו יכול למחול לו גרעונו אלא בשטר, אבל לענין מציאה ופדיון מעשה וזכוי ערב אין גופו קנוי, ואין ידו כיד רבו, כדאיתא בבבא מציעא יב, ב גבי מציאת עבדו ושפחתו העברים, ובגיטין פרק התקבל גיטין סה, ב. ואיכא למידק והיכן מצינו קנין מעשה ידיו שאינו יכול למחול בעל פה. ותירץ הרמב"ן דכיון דשני קנינין הן בעבדות אחד קנין ממון והוא קניון דמעשה ידיו, ואחד קניו איסור שהוא אוסרו בבת ישראל ופוטרו ממקצת מצות, וקנין הגוף הזה הוא המצריכו גט חירות ואינו נפקע בדבור, דומה לקנין אישות, שהוא צריך גט להתירו, וממנו הוא למד, לפיכך אמרו שאף עבד עברי יש לרבו בו קנין אסור, שהרי מתירו בשפחה כנענית, ואין קניון איסור נפקע בלא גט בין באישות בין בעבדות, הלכך הרב שמחל על גרעונו אין גרעונו מחול, אלא הוי ליה כמפקיר עבדו שצריך גט שחרור ע"כ. ולפי דברי רבינו נראה מוכר עצמו שאין רבו מוסר לו שפחה כנענית, אין צריך שטר שחרור, אלא במחילת גרעונו סגי ליה. וצריך עיון דהא סתמא תניא.

6 תוספות על קידושין פתח ↗

לימא ליה באפי תרי זיל - תימה אמאי פריך גמרא לימא ליה באפי תרי זיל אמאי לא פריך ויפקירנו שהרי אפילו עבד כנעני שגופו קנוי יצא בהפקר לשמואל דאמר המפקיר עבדו יצא לחירות וא"צ גט שחרור בפ' השולח גיטין דף לח. ולמה לי שטרא ואפילו למ"ד שם: דהמפקיר עבדו יוצא לחירות וצריך גט שחרור היינו משום הפקעת איסור כדי להתירו בבת ישראל וא"כ בע"ע למה לי שטרא דבלאו הכי מותר וי"ל דאין ה"נ ומיהו לא הוה קשה למה לי שטרא ליפקוה בהפקר דפשיטא דיש יציאות אחרות לבד משטר אלא הכי קשיא ליה אף כשבא להוציאו בשטר למה לי שטר אותו לשון הכתוב בשטר דהיינו הרי את בן חורין הרי את לעצמך כדתנן בהמגרש שם דף פה: אותו לשון עצמו יאמר לו בע"פ דס"ד דאין צריך אלא מחילה כמו מחילת חוב בעלמא ולבסוף דמסיק ע"ע גופו קנוי לשון הכתוב בשטר אין מועיל בעל פה:

7 קידושין פתח ↗

8 קידושין פתח ↗

9 קידושין פתח ↗

10 שו"ת מהרי"ק פתח ↗

אגב גררא אמרתי לכתוב אליך השר כי בכתבי אליך על ידי שלוחך ע"ד הצואה לרוב נחיצתי וטרדתי כתבתי כי דבר פשוט א הוא שאין במשמעות לשון הנחה שום זכייה וקנין והבאתי ראיה מדברי רבינו גרשון והביאו המרדכי בשילהי יש נוחלין. אמנם לא נתתי אז על לבי דברי רבינו אשר שכתב דש"מ שאומר הנני מניח וכו' דיש בלשון הזה לשון מתנה ואף גם זאת יש לבעל דין לחלוק ולומר דדוקא כשהוא ש"מ שהוא סמוך למיתתו הוא דשייך ביה לשון מתנה שכן דרך בני אדם בשעה שהן נפטרין מן העולם לומר הנני מניח אבל הבריא שצוה אף על גב שצוה לאחר מותו מכל מקום כיון שעדיין עינו ולבו על הנכסים שיהיו שלו ויהנה מהן כל ימי חייו אפשר דבזה מודו רבינו אשר. וכן משמע קצת מתוך מה שמצאתי בתשובה אשר לא הוזכר שם מי הוא המשיב. וז"ל נשאלתי אם כותב אדם בשטר צואה אני מניח לפלוני כך וכך אי מהני האי לשון משום דבבריא לא מהני האי לשון ואמרינן כל דליתיה בבריא ליתיה בש"מ. תשובה יראה לי דמהני דעיקר לשון ש"מ הוא כן לפום ריהטא דעלמא לפי שהוא נפטר מן העולם והוא מניח נכסיו אחריו הוא מצוה לפלוני אני מניח זה ולפלוני זה אבל בבריא לא שייך האי לישנא עד כאן לשונו. משמע קצת דדוקא משום שהוא נפטר מן העולם כלומר הוא ש"מ בשעת הצואה אבל לא כשהוא בריא בשעת הוצאה ואפילו יצוה לאחר מיתה וגם ר' אשר לא דבר כי אם בש"מ האומר כו'. ומיהו יש לדחות קצת ולומר דה"ה בבריא שצוה לאחר מותו כיוצא בנדון הזה ומה שהזכירו ש"מ בדבריהם אורחא דמילתא נקט דאין דרך בריא לצוות לאחר מיתה. ואפי' יהיה פלוגתא דרברבתא הוא שהרי רבינו גרשון מאור הגולה חולק כאשר כתבתי לך מתוך לשון תשובתו שהביאה המרדכי בשילהי יש נוחלין ועוד מצאתיה לאותה תשובה עצמה בין תשובות הגאונים הקדמונים יותר באורך ממה שהביאה המרדכי כדרכי לקצר ושם מתבאר בהדיא שאין מועיל בש"מ אלא בלשון שיועיל בבריא ושאין לחלק בין מתנת בריא למתנת שכיב מרע אלא שבבריא לא סגיא באמירה בעלמא אפי' יאמר בלשון חשוב. עד שיכתוב במילי דשייך כתיבה כגון כתיבת השטר בקרקע או מסירה במטלטלין דהיינו משיכה והיינו דאמרינן דדברי שכיב מרע ככתובים וכמסורין דמי. כלומר ככתובים בקרקע וכמסורין במטלטלין ומכל מקום בעינן שיתן בלשון המועיל במתנת בריא. ועוד מצאתי בין אותו התשובות וזה לשונו ושוב שואל מן ר' יצחק הלוי ז"ל ומן מורי רב הגאון רבי שלמה בר' שמשון על שכיב מרע שחולק נכסיו לאחרים והניח יורשים ולא זכה להם ולא חלק להם לא בלשון מתנה שפי' חכמים נכסי נתונים לפלוני או תנו נכסי לפלוני או יטול ויחזוק ויזכה ויחזוק ויקנה. אלא אומר שדה זו אני מניח לפלוני ובית זו לפלוני וקא מבעיא ליה אם יש בלשון הזה לשון מתנה וכו' והרבה האריך השואל בראיות לומר שאין בלשון הזה לשון מתנה ושלא תועיל הצואה בכה"ג. ותו מסיק שם וזה לשונו וכן השיבו מורי הגאון לגדולת הקצין נעימי ויקירי דורשני החתום למטה העורך תחן להחניטו גזעי נאמנים והמודיעו כי עיינתי בשאלותיו והרציתי הדברים למורי ר' יצחק הלוי והסכמנו ונתיישבנו בדבר שאין לשון הנחה לשון מתנה שאלו אמר נכסי לפלוני זה לשון מתנה אבל לפי שנוסיף על דבריו אני מניח אין כאן לשון מתנה כלל וזה שאמרו חכמים כל המוסיף גורע לפי שחכמים פירשו לשון מתנה כגון נכסי לך תנו ויטול ויזכה ויחזיק ויקנה שהרי מצוה ממש שיטלנו לו או תתננו לו ולכך מצוה לקיים דברי המת ולעשות כל מה שצוה לו אבל זה לא צוה ליתן כלום ולא שיזכה בו אלא אומר אני מניח והיכן מצינו הנחה לשון מתנה כלל הא אמרינן מילתא דליתא בבריא כו'. עד הלכך אין להוסיף על מה שאמרו חכמים שהרי מתנה וצואה כן הן שנתן מתנה ממש או מצוה ליתן הלכך אין להוציא מיד היורשים אלא א"כ מצוה בפירוש והנחה זו אין בו ממש עכ"ל הגאון שהשיב בשמו ובשם רבו הגאון ר' יצחק הלוי רבו של רש"י. הרי לך מתלתא קראי ר' גרשון מ"ה ורבינו יצחק הלוי רבו של רש"י והגאון ר' שלמה ב"ר שמשון דכולהו סבירא להו שאין בצואה זו ממש מאחר שהיא בלשון הנחה ולא בלשון זכייה ומתנה כלל ולא יהא אלא פלוגתא דרברבתא פשיטא שאין להוציא הנכסים מחזקת יורשים ולא מהני תפיסה לכל הפירוש' בכה"ג שלא נתנה דבר מבורר כגון תנתן כבנתי או טלתי דבכה"ג יתכן לומר דמהני תפיסה היכא דמספקא מילתא או דינא. אבל כשצוה תנו כך וכך זהובים לפלוני ואין הזהובים בעין כאשר חשבתי שלא היו בעין בנדון הזה א"כ אין למקבלי מתנה שום זכייה בגוף הממון אלא שיעבוד בעלמא ופשיטא שהיורשי' יכולין לסלקו בזוזי כדין בעל חוב ואפילו תועיל המתנה. ואם כן יש לדמותו למה ששנינו נפל הבית עליו ועל אביו והיו עליו כתובת אשה וב"ח שהנכסים בחזקת יורשים הן כיון דמחסרי גוביינא ואין לאשה וב"ח כלום וזה ברור למבין. ועוד שהרי היורשים באים מכח ירושה ואלו באים מכח שטר הצוואה וכיון דמספקא לן לישנא אי מהני אי לא מהני דלכל הפחות איכא פלוגתא דרברבתא וכדפי' לעיל איכא למימר דיד בעל השטר על התחתונה. ועוד דמאחר שלא נתנה חפץ מבורר לפי הנראה יש לומר דאפילו לדברי האומר דבשכיב מרע מהני גם בלשון הנחה דהכא לא מהני. דדוקא בדבר שהוא בעין שייך למימר לשון הנחה כלומר הוא מניח לזה הבא אחריו אבל היכא שאמר תנו כך וכך זהובים וליתנהו בעינייהו וצריך לפרש ולו' שרוצה לומר שיתנו לו מנכסיו שוה הסך ההוא ואין כאן אלא כמו שיעבוד ששעבד נכסיו לאותו סך בכה"ג לא שייך לשון הנחה לכ"ע ואפילו בש"מ שהרי אינו מונח בעין שיוכל המקבל מתנה לטלו כמו שהוא. וזה"ו לש"ון כת"ב ראשו"ן שכתב בעני"ן הצווא"ה הנזכרת. עיינתי בלשון הצואה ולפי הנלע"ד אין בה ממש והעיקר הוא דפשיטא דאף על גב דבש"מ או במצוה מחמת מיתה לא בעינן קנין מכל מקום בעינן שיצוה בלשון זכייה או קנין כדגרסינן בפרק מי שמת בבא בתרא דף קמ"ח אמר רב ששת יטול ויזכה יחזיק ויקנה כולם לשון מתנה הם וכו'. עד איבעיא להו יהנה בהן יעמוד בהן ישען בהן מהו תיקו. הרי לך בהדיא דבעינן לשון שיהיה משמעו שיזכה בנכסים והנה בצוואה זו אין כתוב רק לשון הנחה וז"ל ועוד צותה להניח נ' דוק"ט לר' מנחם כו'. ואחר לשון זה נמשכו כל המתנות ופשיטא שאין בזה שום משמעות זכייה וקניין וגרע טפי מיהנ' בהן יעמוד בהן כו' דסלקי בתיקו ופסקו כל הפוסקי' דלא קנה המקבל מתנה. וכן פסק ר' גרשון ז"ל דבעינן לשון מעליא כדכתב המרדכי בשלהי יש נוחלין ולא יהא זה אלא ספק דפשיטא דאית לן לאוקמי נכסים בחזקת יורשים דיד בעל השטר על התחתונה וגם על אשר לא היתה חולה אלא בריאה כשצות' צואה זו הרבה יש לגמגם דאע"ג שפוסק מהר"ם דכל זמן שהמצוה מצוה בפי' לאחר מותו דחשיב כמצוה מחמת מיתה נחלקו עליו שאר פוסקים ואף הוא עצמו כתב שאינו מועיל אם לא יכתוב זמן בשטר וכרבי יוסי דאומר זמנו של שטר מוכיח עליו ונמצא שלדברי ה"ג ורב נחשון גאון שפסקו כרבי יודא אין בצוא' זו כלום ואף כי כתב שהם אומרים שצותה סמוך למיתתה להחתים העד השני מ"מ אין העד מעיד שבאותה שעה הזכירה מיתה אלא שחתם הצואה אשר נעשית מחמת בוריה ולא מחמת חוליה ולפי הנראה מתוך הצואה היתה מתנת ש"מ במקצת. וז"הו כת"ב הש"לישי כת"ב למהר"א וכ"ש בענ"ין הצואה הנ"ל. ראשונה על אשר כתבת כי מאד נתחזקו אצלך דברי ר' אשר כי בשלשה מקומות הלכו חכמים אחריו. אחד בטור ח"ה. השני בסימני האשרי. והשלישי בחיבור התשובות אשר נמצאו אתך. אף אנו נאמר כי הר"ר יצחק ששואל אותו שאלה לרבינו יצחק הלוי והגאון ר"ש ב"ש ז"ל והמעתיק התשובות אף הם יחשבו ארבע שהרי הר"ר יצחק השואל היה אדם גדול מאד מדהשיב לו הגאון ר' שלמה ב"ש דרך כבוד כל כך לגדלות הקצין וכו' וכן מוכח ג"כ מתוך לשון שאילתו שהביא ראיות רבות לכל דבריו וגם על זה הביא ראיות שאין בלשון הנחה ממש וכאשר השיבו לו הגאוני' וגם המעתיק לא הורע כחו מהמעתיק התשובות אשר נמצאו אתך. ואשר כתבת שקשה הדבר לומר שלא ידע דברי החולקים. דא"כ בטלת טעם הלכה כבתראי עכ"ד. אמת הוא כי כאשר ימצאו דברי הגאונים הקדמונים כתובים על ספר ידוע ומפורסם והפוסקים אחרונים יפסקו בהפך דבריהם בהא ודאי מודינא לך דיש להלוך אחרי הפוסקי' האחרונים דודאי פשיטא הוא שגם הם ידעו דברי הגאונים הראשונים ואפילו הכי לא קבלו דבריהם ודאי צ"ל דטעמא חזו לחלוק על הראשונים ואנו בעניותינו אין לנו להכריע כדברי הראשונים אלא אחרי הפוסקים האחרונים יש לנו לפסוק דהא הוי ידעי במילי דקמאי טפי מינן ולא חזו בהן טעמא. וכן כתב רב אלפס בסוף מסכת ערובין וז"ל ואנן לא סבירא לן הכי דכיון דסוגי' דגמרא דילן להיתרא לא איכפת לן במאי דאסרי בגמרא דבני מערב' דעל גמרא דילן סמכינן דבתרא הוא ואינהי הוו בקיאי בגמרא דבני מערבא טפי מינן ואי לאו דקים להו דהאי מימרא דבני מערבא לאו דסמכא הוא לא קא שרו ליה אינהו עכ"ל. הרי שתלה הגאון טעמא דהילכתא כבתראי משום דאי לאו דקים להו דמילתא דקמאי לאו דסמכא הוא לא הוו פליגי ולפי הנלע"ד דדוקא היכא שדברי הראשונים כתובים על ספר ידוע ומפורסם אבל מה שנמצא כתוב בתשובת גאון אחד ולא עלה זכרונו על ספר ידוע אפילו אם ימצא פוסק אחרון שיפסוק בהפך מהגאון הקודם לו איכא למימר דילמא לא שמיע ליה לאותו פוסק האחרון ואי שמע הוה הדר ביה. ויש להביא ראיה על זה מהא דגרסינן בכתובות פרק מציאות האשה דף סט תלה ליה רב לר' ביני חטי האחים ששעבדו מהו כולי. עד בין מכרו בין משכנו מוציאין לפרנסה וכו'. עד ור' יוחנן אומר אחד זה ואחד זה אין מוציאין. איבעיא להו לרבי יוחנן לא שמיע ליה הא דרבי ואי שמיע ליה הוה מקבלה או דלמא מישמע שמיע ליה ולא קבלה כו' ושקיל וטרי למפשט דשמיע ליה ודחי לה וכתב רב האי גאון בת"ש וז"ל עכשיו באנו לחקור דברי רבי יוחנן שהוא בתראה מימר אמרינן ששמע דברי רבי מוציאין לפרנסה וראה בהם קושיא ודחם וכיון שדחם רבי יוחנן שהוא בתראה לא עבדינן כר' או דלמא לא שמע אותם שאלו שמעו לא היה חולק עליו. ת"ש וכו'. עד נמצא דלא אפשיט אי שמיע ליה אי לא שמיע ליה הלכך מספיקא לא מחזקינן פלוגתא בין רבי ובין רבי יוחנן עכ"ל. הרי לך בהדיא שכתב רב האי גאון ז"ל דאין להחזיק פלוגתא וא"כ אית לן למימר דלא שמיע ליה רבי יוחנן דברי ר' ואי הוה שמיע ליה לא הוה חולק עליו וע"כ היינו טעמא דכיון דלא מצינו בשום ברייתא או מימרא משמיה דר' דלימא הכי דמוציאין לפרנסה וכו' אלא שהשיב כך בתשובה שאלה לרב דתלא ליה ביני חטי וכו'. מש"ה איכא לספוקי דילמא לא שמיע ליה לרבי יוחנן ומש"ה פוסק רב האי דאין לנו להחזיק מחלוקת אבל אי הוה מתניתן בברייתא משמיה דר' או אמר אחד מתלמידיו משמו מסתמא ה"א דשמיע ליה לרבי יוחנן ואפ"ה לא קבלה והוה פסקינן כוותיה דרבי יוחנן שהרי היו בקיאי' בכל הברייתות והשמועות שאומר רב מפי רב ומש"ה כתבו הגאונים דהלכתא כבתראי ולא אמרינן דלא שמיע להו דאי שמיע להו מילי דקמאי דהוו הדרא בהו. אבל במה שלא נמצא כ"א בתשובת שאלה כי ההוא דתלה ליה רב ביני חיטי וכו'. לההוא הוא דאיכא לספוקי דילמא לא שמיע ליה והיינו דבעי תלמודא הך בעי דדילמא לא שמיע ליה כולי הכא. ולא בעי בכמה מקומות בתלמוד שהאחרונים חולקים על הראשונים אלא היינו טעמא כדפירש'. ואשר העתקת לי לשון תשובת רבינו אשר כן היתה כתובה לפני זה ימים רבים בסיגנון אשר כתבת לא פחות ולא יותר אלא שהיתה לפני כמזמור יתומה ולא פורש מי אמרה. ונחזור לעיקר הדין הלא כבר כתבתי לך כי מדבריו אלה אין ראיה לנדון שאנו עומדין עליו ועוד אבארנו יותר בעה"י. ואמנם אמרתי להשיבך על ראשון ראשון בע"הי. ראשונה על מה שכתבת וז"ל ומה שכתבת כי רבינו גרשון מ"ה חולק בלשון מניח בעניותי לא מוכח כלל עכ"ל. אומר אני כי מוכח כן למבין מתוך מה שכתב והביאו המרדכי וז"ל וא"ת כיון דאומר ועשייתך כעשייתי על פיו קרינא ביה הא ליתא דלא מצינו בכולהו לישני דש"מ דמהני אלא לשון יטול או לשון נתינה ששם מועילין דבריו בלא קנין ומשיכה ומסירה שמא תטרף דעתו עליו עכ"ל. ויש לדקדק מה לו לומר לר"ג ששם מועילין דבריו בלא קנין ומשיכה כי מה ענין זה לזה שהוא בא עליו אדרבה כל עיקר כוונתו באותה תשובה היא לגרע כח מתנת ש"מ ולומר דלא מהני כי אם בנותן מחיים בלשון חשוב ולפיכך לא מהני כשצוה ואומר ידך כידי ופיך כפי ועשייתך כעשייתי וכו'. ולמה נעתק מהפך אל הפך לומר דמועילין דבריו בלא קנין ומשיכה וכו'. אלא ע"כ צ"ל דמאחר שאומר לנו דלא מצינו בכולהו לישני דש"מ דמהני אלא לשון יטול או לשון נתינה דהיינו הני דאומ' רב ששת יטול יחזיק וכו'. ומינה שמיע ליה לר"ג מ"ה דבעינן לישנא מעליא במתנת ש"מ כמו במתנת בריא לאפוקי עשייתך כעשייתי דקאי עליה ומשום הכי קא קשיא ליה לרבינו גרשון א"כ הוא דהני לישני דפרק מי שמת לישנא מעליא נינהו ואין ש"מ מקנה אלא בלשון שהבריא מקנה. א"כ מה יפה כח דמתנת ש"מ יותר ממתנת בריא ועל זה מתרץ ר"ג דיפה כח מתנת ש"מ דמהני בלא קנין מה שאין כן במתנת בריא דאפילו אומר לחבירו הנני נותן לך דבר פלוני פשיטא דלא קנה אא"כ קנה הלה באחד מדרכי הקנין. ואם איתא דס"ל לר"ג דאיכא שום לישנא דמהני בש"מ ולא מהני בבריא כדס"ל לרבינו אשר בלשון הנחה א"כ מאי קשיא ליה לר"ג עד שהוצרך לומר דהני לישני מהני בלא קנין וכו' כדי שלא יקשה עליו מאי יפוי דמתנת ש"מ וכדפירש' נימא דהני יפוי כח דמתנת ש"מ דמהני אף בלשון גרוע כמו אני מניח וכיוצא בו דלא הוו מהני בבריא אלא ע"כ ס"ל לר"נ דלא מהני שום לישני בש"מ דלא מהני גם בבריא ועוד שהרי דבר פשוט הוא דגם רבינו אשר מודה דאין בלשון הנחה שום לשון זכייה אלא דאזיל בתר כוונת הש"מ הנותן וכיון דעיקר צוואת ש"מ הוא בלשון זה לפום ריהטא דעלמא אזיל בתר הכוונה ואע"ג שאין לשון המתנה וזכייה מדלא מהני בבריא וזהו כדברי רשב"א שפקפק על דברי רבי גרשון כמו שכתב שם המרדכי בשמו וזה לשונו ואזלינן בתר אומד דעתו ומצוה לקיים דברי המת וכוונתו עכ"ל. וכן כתב ג"כ עוד דאזלינן בתר כוונת ש"מ וגילוי דעתו והן הן דברי רבי' אשר למבין. אבל ר"ג מ"ה חולק ולא אזיל בתר כוונת ש"מ כי אם אחרי מוצא שפתיו כמו שהביא ראיה מההיא דנמצא דייתקי קשורה לו על ירכו וע"ש וכן מוכח כל לשון תשובתו. ומתוך דברי בעל המרדכי נראה שתפס דברי ר"ג עיקר מדכתב וזה לשונו ורבינו שמואל מפקפק בזה ואומר כיון שמינהו כו'. מדנקט לשון פיקפוק משמע דלא נראה לו דברי רבינו שמואל. וכתב שם אח"כ וז"ל ראה הר"ר משולם את דברי רבינו שמואל ולא נתיישרו בעיניו דקאי כוותיה דרבינו גרשון מ"ה עכ"ל. הרי לך שנפתח בפוסקים הקדמונים כמו רבינו משולם ונסתיים באחרונים כבעל המרדכי לעשות עיקר מדברי ר"ג דלא אזלינן בתר כוונת הנותו כדברי רבינו שמואל אלא צריך שיתן בלשון המועיל. ואשר כתבת וז"ל ולמה לא נאמר כי גם ר"ג מודה בזה לקרב הדעות ולמעט המחלוק' עכ"ל לא ידעתי מה עלה על דעתך שהרי אין כאן מחלוקת חדש שהרי כבר נחלקו על דברי רבינו אשר רבינו יצחק הלוי והגאון ר"ש ב"ש וגם מחלוקת זה תלוי במחלוקת ר"ג ורבינו שמואל כדפירש' וכאשר רמזתי לך בכתבי הקודם. ואשר כתבת עוד וזה לשונו ומה שהבאת ראיה מתשובה ר"י הלוי והגאון אף על גב שפירש להדיא דלשון אני מניח אין מועיל אפילו בשכיב מרע וכו' מצינו למימר בנדון דידן דתפסי המקבלים בשעת הצוואה מודו דאפילו בבריא נמי מהני כו'. עד אבל כשהם כבר ברשות המקבל ואומר הנותן אני מניח וכו' ואינו חוזר ושואלו מהן הרי בזה הלשון יצאו מרשותו ופשיטא דאיכא למימר דהוי מועיל גם בבריא כשאומר לחבירו המוחזק בנכסיו אני מניח לך מה שבידך דהוי כמו מחילה דמועיל בדיבור בעלמא עכ"ל. ג דבר פשוט הוא כביעתא בכותחא דלא מהני לשון מחילה במטלטלין ואינהו בעינייהו כי אם גבי חוב ומלוה דלהוצאה נתנה ולית ליה עליה שיעבוד בעלמא. ונבהלתי עליך מה עלה על דעתך להוציא ממון מחזקת היורשים בטעם זה והלא תלמוד ערוך הוא בפ"ק דקדושין דף יו גבי עבד עברי דפריך למה לי שטרא לימא ליה באפי תרי זיל. ומשני רבא עבד גופו קנוי לו משמע דכיון דגופו קנוי דלא מהני ביה מחילה דדווקא למאי דסלקא דעתך מעיקרא דאין גופו קנוי ואין לו עליו אלא שיעבוד בעלמא הוא דשייך למימר באפי תרי זיל אבל לא כשגופו קנוי דדמי לממון שהוא בעין דלא שייך ביה מחילה כדפרישית ואין לומר דשאני התם שהאדם מוחזק בעבדו שהרי בביתו וברשותו הוא ומשום הכי לא מהני ביה מחילה כשגופו קנוי ולעולם נימא כשהמטלטלין ביד אחד ואמר לו בעל המטלטלין הרי מחולין לך דמהני שהרי צריך לומר על כרחך מתוך דברי ר"י בפרק ב' דגטין דאדרבה דעבד חשיב מוחזק בעצמו שהרי כתבו שם התוספת וז"ל ואם תאמר וגט שחרור למה תקנו בו זמן כו'. עד ואר"י דתקנו זמן דאי לא הוה ביה זמן פעמים שהיה מוכר עבדו ואחר כך יכתוב לו גט שחרור בלא זמן והיה אומר העבד לרבו שני אייתי ראיה ששטר מכר שלו קודם לשיחרור והעבד הוא מוחזק בעצמו והלוקח בא להוציא ממנו השיעבוד עד כאן לשון התוספות. הרי לך בהדיא דחשבינן ליה לעבד אפילו כנעני מוחזק בעצמו וכל שכן עבד עברי. וכן יש להוכיחו גם מתוך לשון הראב"ד שהרי גבי מודה בקנס כתב וז"ל והיכא דתפס מקמי הודאה ואחר כך מודה מפקינן מיניה ולא אמרינן דתפיסה דמקמי הודאה כעדים דמיא ממאי מדקאמר רבן גמליאל לרבי יהושע אי אתה יודע שטבי עבדי יצא לחרות. אמר ליה רבי יהושע אין בדבריך כלום שכבר הודית. והא טבי תפס לפני הודאה הוה שהרי גופו אצלו היה ולא היה מחוסר גוביינא ואפי' הכי לא יצא לחירות מפני הודאה של ר"ג אלמא לאו כעדים דמיא ומפקינן מיניה עכ"ל. משמע בהדיא דס"ל דאפילו עבד כנעני חשוב כמוחזק בעצמו ולא חשבינן ליה לרבו כמוחזק בו. ואפילו הכי לא מהני מחילה אפילו בעבד עברי כדהוכחתי מההיא דפ"ק דקדושין. וכן יש לדקדק גם מתוך דברי רבינו משה מיימון שכתב בפ"ג דהלכות זכייה ומתנה וז"ל הנותן מתנה לחבירו אין המקבל זוכה בו אלא באחד מן הדרכים שקנה וזכה בהן במקחו אם מטלטלין רוצה ליתן לו עד שיגביה או ימשוך כו'. עד מחל לחבירו חוב שיש לו עליו או נתן הפקדון שהיה מופקד אצלו הרי זו מתנה הנקנית בדברים בלבד ואין צריך דבר אחר כמו שביארנו עכ"ל. ובלשון הזה כתוב בטור ח"ה ומדכתבו מחל לחבירו חוב או נתן הפקדון כולי. ולא כתבו מחל או נתן לחבירו חוב או פקדון כולי. משמע בהדיא דדווקא בחוב מהני מחילה דאין לו עליו אלא שעבוד בעלמא כדפירש' לעיל אבל גבי פקדון דממונא דאיתיה בעיניה הוא צריך שיאמר לו בלשון מתנה ולא בלשון מחילה ואע"ג שהפקדון בידי הנפקד המקבל מתנה. וכן משמע גם מלשון ראב"ן והביאו המרדכי בריש פ"ק דסנהדרין וזה לשונו וכתב ראב"ן הא דאמרינן מחילה בב"ד הוי מחילה וכו'. עד אבל מחילה בלא בית דין וזמנין דבעי קנין וזמנין לא בעי קנין והוא נחלק לשני דרכים אם מחל חוב לחבירו שיש לו עליו הן בשטר הן בעל פה מדעתו בלא פשרני' קניא הואיל והחוב ביד הלוה זכה במה שידו עד כאן לשונו. הרי דדוקא בחוב מהני מחילה ואף על גב שהלה מוחזק דומיא דלוה מדנקט אם מחל חוב וכו'. ולא נקט סתם אם מחל ממון לחבירו שיש לו בידו משלו כולי. אלא ודאי פשיטא ופשיטא דדווקא בחוב מהני מחילה דליכא אלא שעבוד בעלמא וכדפירש' לעיל. ואל תשיבני מההיא דפרק חזקת הבתים. בבא בתרא דף מא רב ענן שקל בידקא בארעא אזל ואהדר גודא בארעא דלאו דיליה אתא לקמיה דרב נחמן כולי. עד דהא מחיל דקא מסייע בהדאי וכו' אלמא דאי לאו דהוי מחילה בטעות הוה מהני מחילה אפילו בקרקע דפשיטא דדוקא התם דהוה קא מסייע בהדיא כדמשמע לישנא דגמרא דקאמר דקמסייע בהדיא וכולי וכדפירש שם רבינו שמואל בהדיא דכיון שסייע בהדיא כמאן דאמר ליה לך חזק וקני דמי ומתורת חזקה גמורה היה רוצה רב ענן לזכות בקרקע ולא מכח מחילה לחודיה כדפירש שם רשב"ם והא דקרי ליה מחילה משום שלא היתה כשאר מתנה הנתונות משום דעבד ליה נייח לנפשיה אבל הכא לא היה נותנו לו אפילו למאי דס"ד לרב ענן אי לאו משום שראה שרב ענן בנה שם הכותל והיה סובר רב ענן שמתוך שהוקשה לו להחזיר בניין הכותל אחור משום כך מחל לו ומ"מ על יד הסיוע היה רב ענן רוצה לזכות כדפי' לעיל. ואשר כתבת עוד וז"ל ועוד איכא למימר דהאי אני מניח איני מועיל בש"מ וכולי. משום דאני מניח משמע אני מניח מעכשיו וזה אין שייך בבריא דדוקא ש"מ מניח מעכשיו שהרי הוא מתחיל למות אבל בריא לא עכ"ל ח"ו שגגה גדולה היא זו שהרי אפי' אמר הש"מ לשון המועיל בבריא מעכשיו כגון הנני נותן וכו'. וכיוצא בזה פשיטא דלא קנה עד אחר גמר מיתה דמתנה ש"מ לא קניא אלא לאחר מיתה ממש כדס"ל לרבא בפרק יש נוחלין ואפילו אביי דהוי בעי למימר דקניא עם גמר מיתה הדר ביה כדגרסינן שם אמר אביי מתנת ש"מ לא קניא אלא לאחר מיתה וכבר קדמו אחריך ופריך עלה מהא דאיתמר מתנת ש"מ אימתי קנה אביי אומר עם גמר מיתה ורב אומר לאחר גמר מיתה ומשני דהדר ביה אביי מההיא דעם גמר מיתה ופשיטא דבכל לשון מתנות קאמר ואפילו אמר ואני נותן כו' מדלא מפליג בהא כ"ש וכ"ש כשהוא אומר אני מניח דמשמע דלאחר מיתה קאמר. ואם איתא דכשאמר להניח כו' דהוי מהני משום דלאחר מיתה קאמר ה"ה כשאומר הנני מניח דכל מה שהש"מ נותן אינו נותן אלא לאחר מיתה ואפי' אומר הנני נותן וכו'. וכדפיר' וטעמא כדפירש שם רשב"ם וזה לשונו דסתם אדם הנותן ממונ' לאחר מיתה אינו רוצה להוציאו מכחו עד שתגמר מיתתו עכ"ל. ואשר רצית לומר דהרמ"ה ס"ל כר"א מדקאמר דהני לישני דיטול ויחזיק כו' דדווקא בש"מ מהני אלמא איכא מילתא בבריא דליכא בש"מ והרי הגאונים תלו טעמא למימר דמילתא דלית' בבריא ליתא בש"מ ועל זה כתב' דאין לנו לבדות עעם חדש מלבנו וכולי נלע"ד דאיכא למימר אדרבה לאידך גיסא שהרי לפי דבריך איכא תרי פלוגתא הגאונים פליגי על הרמ"ה ורבינו אשר בלשון הנחה אי מהני בש"מ או לא ועוד פליגי הרמ"ה ורבינו אשר ביטול ויחזיק כו' אי מהני בבריא אי לא כדכתב שם בעל הטור ח"ה דרבינו אשר פליג אהרמ"ה בהא ואומר דכ"ש דמהני בבריא וכו'. ואדרבה יש למעט המחלוקת כל עוד שנוכל ואיכא למימר דהרמ"ה ורבינו אשר פליגי בדפליגי הגאונים ורבינו אשר דמשום הכי קאמר הרמ"ה דהני לישני מהני בש"מ דוקא משום דס"ל דלשון הנחה לא מהני בש"מ. ולא קשיא ליה ליחשוב לשון הנחה דס"ל דדוקא הני לישני מהני בש"מ דשייכי בלשון מתנה קצת אבל לשון הנחה דלא משמע לשון מתנה כלל אלא שהוא מניח הנכסים ולא שיתנהו לחבירו כלל לא מהני אפילו בש"מ ומשום הכי קאמר דהני לישני לא מהני רק בש"מ כדמשמע פשט ההלכה וריהט' דגמרא דמייתי לה גבי מתנת ש"מ בפ' מי שמת בבא בתרא דף קמח ולא מייתי להו גבי דיני דמתנת בריא. אבל רבינו אשר דחק עצמו לפי שטתו דס"ל גם לשון הנחה מהני בש"מ מה שאין כן בבריא ולכך הוצרך לומר דאע"ג דמייתי לה תלמודא גבי דיני מתנה ש"מ מ"מ ע"כ מהני גם בבריא דאי לא מהני בבריא אלא בש"מ דווקא ונחית תלמודא לאשמעינן לישני דמהני בש"מ ולא בבריא א"כ יחשב גם לשון הנחה דמהני בש"מ ולא בבריא ואשר חשבת דע"כ הרמ"ה לא ס"ל כדברי הגאונים מדתלי טעמא בהא דפרק מי שמת מילתא דאיתא בבריא וכו' אין נראה לע"ד דלעולם אימא לך דהרמ"ה ס"ל כדברי הגאונים ודווקא לגבי לשון הנחה הביאו ראיה מההיא דמלתא דאיתא בבריא איתא בש"מ מילתא דליתא בבריא ליתא בש"מ כדי שלא נאמר דאף על גב דלשון הנחה לא משמע לשון מתנה כלל אנו סהדי דהאי ש"מ ניחא ליה דליקני להאי דקאמר הנני מניח וכו'. ומשום הכי הביאו ראיה דלא אזלינן בתר אומד דברים שבלבו מדאמר בפרק מי שמת בבא בתרא דף קמז דמילתא דליתא בבריא ליתא בש"מ כגון ידור פלוני בבית זה או יאכל פירות דקל זה ואע"ג דאי הוה אמר בלישנא מעליא הוה מהני כגון תנו לו בית פלוני לדירתו או דקל פלוני לפירותיו וגם אנו סהדי דבהכי ניחא ליה להאי ש"מ אפילו הכי כיון דלא אמר בלישנא דמהני כלל לא מהני אפילו בש"מ ה"נ בלשון הנחה דלא שייך בלשון מתנה כלל אבל יטול יחזיק וכולי דשייכי קצת בלשון מתנה אף על גב דלא הוו לשון מתנה לגמרי מדלא מהני גם בבריא כדברי הרמ"ה מ"מ מהני בש"מ ותדע שכן הוא שהרי בתשובת הגאון ר"י הלוי שכתבתי לך כבר וז"ל והיכן מצינו הנחה לשון מתנה כו'. הא אמרינן מילתא דאיתא בבריא וכולי משמע דמשום דאינו לשון מתנה כלל מדמה לה לההיא דמילתא דאיתא בבריא כו' הא אי הוו ביה לשון מתנה קצת לא הוי מדמה ליה לההיא דפרק מי שמת מילתא דאיתא בבריא כו' והיינו כדברי הרמ"ה וכדפירשתי. ועל אשר כתבתי כי נכון הוא למבין דאפילו תהני תפיסת חפץ מבורר מכל מקום לא תועיל בכה"ג שאומר להניח כך וכך זהובים ולא היו הזהובים בעין כו'. כתבת וז"ל העבודה אינו מבין למה תגרע תפיסה זו כולי הרי יש לו חוב על נכסים מכך וכך וזה תפוס ומוחזק ורוצה לזכות במה שתפס נגד החוב כו'. עד וכיון דתפס יחשב מחוסר גוביינא אף על גב דהיורשים מצי לסלקו בזוזי מכל מקום כל כמה דלא מסלקי ליה וכו' עכ"ל. אמת כי הדברים נכוחים למבין וישרים למוצאי דעת מאי אעביד לך אם לא הבנת והלא תלמוד ערוך הוא בהדיא בב"מ פרק המקבל בבא מציעא דף קי יתומים אומרים אנחנו השבחנו וב"ח אומר אביכם השביח סבר רב חנא למימר קרקע בחזקת יתומים עומדת ועל ב"ח להביא ראיה אמר ליה ההוא סבי הכי אמר רבי יוחנן קרקע בחזקת ב"ח עומדת ועל היתומים להביא ראיה מ"ט ארעא כיון דלגוביינא קיימי כמאן דגביא דמיא אמר אביי אף אנן נמי תנינא ספק זה קדם ספק זה קדם קוצץ ואינו נותן דמים אלמא כיון דלמיקץ קאי אמר ליה זיל קוץ ואי משום דאי אמר ליה זיל מייתי ראיה ושקול ה"נ שטרא כו' ע"כ וכן פסקו כל פוסקי הלכות שעל היתומים להביא ראיה ואע"ג שהם מוחזקים ועומדים בקרקע שהניח להן אביהם והוי לן למימר דקרקע בחזקת יתומים עומדת אפילו הכי מפקינן מינייהו כיון דממה נפשך יש לו לב"ח לגבות אותו שבח ואין עליו אלא הדמים כדפירש שם רש"י וז"ל אני השבחתי כו' עד אלמא גבי ספק אילן בעיר טעמא משום דממה נפשך לקציצה עומד הכא נמי בין יתומים השביחו בין אביהם השביח דינו לטול קרקע עם השבח ואם היתומים השביחו מעלה להן השבח בדמים כדלקמן הלכך גבי ארעא עם השבח ממה נפשך נמצא היתומים תובעים להוציא ממנו ועליהם הראיה עכ"ל. והכא נמי לא שנא. זו היא הראיה שסמכתי עליה זה ימים רבים בכל כיוצא בזה. אמנם לא זכיתי למוצאה בדברי אחד מן הגדולים הקדמונים אשר היו לפנינו ומימיהם אנו שותים עד עתה מחדש. אחרי הגיע כתבך זה לידי נזדמנה תשובת הרשב"א וז"ל עוד ד נשאל בראובן שלוה משמעון במשכון ולזמן אמר ראובן תן לי משכוני ואתן לך י' דנרים שהלוותני השיב שמעון עשרים דנרים הלוית' ובא עד אחד ואמר לא ידעתי בכמה משכנם אבל ידעתי שכך וכך משכנות משכן לו. והשיב אם הוציא המשכון לפני בית דין או לפני עדים דהדין עם ראובן הלוה דכל מקום ששנים מחייבים אותו ממון אחד מחייבו שבועה ואלו היו כאן שני עדים שראוהו ודאי היה לשמעון להחזיר לו המשכון בעשרה דנרים דעליו להביא ראיה על הסך שהרי אינו טוען בגוף המשכון כלום והוה ליה כההיא דפרק המקבל יתומים אומרים אנחנו השבחנו ובעל חוב אומר כולי. דמסקינן על היתומים להביא ראיה מאי טעמא ארעא לגוביינא קיימא וכו' עכ"ל. הרי לך בהדיא שפוסק דאף על גב דשמעון מוחזק ותפס משכונו בידו אפילו הכי עליו להביא ראיה שהלוה לו עשרים דנרים ולא מהני ליה תפיסתו כיון דאינו טוען בגוף המשכון כלום והיינו ממש כדברי שכתבתי לך לא פחות ולא יותר. ועל אשר חזרת וכתבת וז"ל ואדרבה נלע"ד דעדיפא תפיסא זו שהיו תפוסים ומוחזקים בשעת המתנה והצואה וזכו בהן לאלתר עכ"ל. כמה לא מעליא האי שמעתתא דהיאך יזכו בהן לאלתר או מכח מתנת בריא הרי שוו כל הפוסקים שאין בלשון הנחה כח מתנת בריא ואי בכח מתנת ש"מ הא לא קניא אלא לאחר מיתה שהרי אין בדעת השכיב מרע להסתלק מנכסיו עד אחר גמר מיתתו כדהוכחתי לעיל בהדיא. ואשר כתבת עוד וז"ל ואף על גב שהזכירו זהובים ואינם בעין דשוה קאמרה עד כאן לשונו. אעתיק לך מה שמצאתי בתשובות בשם ה הרשב"א וז"ל. עוד נשאל צוואת שכיב מרע שכתוב בו תנו אלפים דינרים לבתי אם צריך שיהיו לו מעות טבועים דמעות דווקא קאמר או נאמר דשוה אלפים קאמר וכדמשמע בשבועות גבי הודאה ממין הטענה. והשיב דמה שאומרים דטוען מנה לי בידך והלא מודה בכור חטים דהודאה ממין הטענה הוא אינו נכון אעפ"י שיש קצת מפרשים שסבורים כן כולי. עד ובנדון שלפנינו אין לה כלום אלא אם כן יש לו מעות בעין. וא"ת והא אין אדם משטה בשעת מיתתו וכל שכן בבתו שדעתו קרובה אצלה. י"ל דבכה"ג חיישינן למנה קבור ואף על גב דקיימא לן דלמנה קבור לא חיישינן היינו בשיש לו מנים אחרים ולומר שאין היורשים יכולים לדחותו אצל מנה קבור ואף על גב דלא אמר זה וא"נ אפילו לית ליה בעין והוא דאמר מנכסי דא וכו' עכ"ל. ועוד השיב בתשובת שאילה ראובן שאמר בשעת פטירתו ינתן כך וכך מנכסי לפלוני וינתן מנכסי ת"ר דנרי' לשמעון כו'. עד ועכשיו בא שמעון ואמר ליתן לו ת"ר דינרים אלו במעות. והאפטרופתים של יתומים טוענים שאין ליתן לו מעות אלא מעט מן העדי' מעט מן הבינונית וכו'. תשובה נ"ל שהדין עם שמעון דכל שאומר תנו לו כך וכך מעות דוקא קאמר ולא שוה ופלוגתא היא דרב ושמואל וכו'. עד והא דקאמר מנכסי תנו ת"ר דינרים לפלוני כי ליתינהו בעין לא יהבי ליה מידי דהא ליתינהו ודבר שלא בא לעולם הוא דלא שוה קאמר אלא דוקא והא ליתיה. ואי נמי דילמא ת"ר קבורים קאמר. ואף על גב דקאמר התם והילכתא למנה קבור לא חיישינן היינו דוקא בדאיכא מנה בעין ואף על גב דלא אמר מנה זה כו' אבל היכא דליכא מנה אימא דלית ליה ולא קנה. אי נמי אית ליה קבור וכדי לצאת מספק זה אומר מנכסי וכו' הרי לך בהדיא שפסק שחיישינן למנה קבור ולית ליה כלום למקבל מתנה כשצוה לו לתת לו דינרים או זהובים ואינם בעין אם לא אמר מנכסי אלא תנו כך וכך זהובים כיוצא בנדון הזה שלא אמרה מנכסי ואפילו בבתו שדעתו קרובה אצלה פסק כן כ"ש באיניש אחריני ובזה לא מצינו שום פוסק שיחלוק עליו ועתה ראה גם ראה כמה קפצת להכשיר צוואה זו ולהוציא ממון מחזקת יורשיו ועוד בר מן דין ובר מן דין היאך יזכו המקבלים מתנה כשאמר לתת זהובים ואינם בעין הא פשיטא דאין אדם מקיה דבר שלא בא לעולם והאי חשוב דשלב"ל כדכתבו התו' בפ' התקבל דף טו וז"ל דמי חמרא לא קאמר וא"ת כי אמר נמי דמי חמרא הוי דבר שלא בא לעולם כדאמר בפרק האומר משקלי דף כ גבי דמי שור זה עלי עולה כו'. ויש לומר דהתם משום דאמר לכשיבאו אבל אמר דמי שור עלי עולה משמע התם דלא חשיב דבר שלא בא לעולם אלא הוה כמו דקל לפירותיו דבעי למימר יקדש השור לדמיו הכי נמי כי אמר נמי דמי חמרא בעי למימר שיהא היין קנוי לו לדמיו אי נמי כאן היו מקצת הדמים שכבר נמכר ויין שלא נמכר והכי קאמר דמי חמרא שכבר נמכר לא קאמר וגם חמרא העומד למכור לא קאמר עכ"ל תוס' טו"ך. ולא מיבעיא לתירץ השני מתוס' דכאן היה מקצת דמים שכבר נמכר דיש להוכיח דהא אם לא נמכר דחשיב דבר שלא בא לעולם ואפילו כי קאמר דמי חמרא דאפשר לפרש דהקנה לו היין לדמיו כמו שתירץ בתירוץ ראשון וכ"ש בדליכא לפרושי כגון אמר תנו זהובים סתם וליתינהו כי הכא אלא אפי' לתירוץ הראשון מתוספות משמע בהדיא לכל מבין דדוקא כי קאמר דמי חמרא הוא דחשיב בדבר שבא לעולם משום דבעי למימר שיהא היין קנוי לו לדמיו הא אמר תנו מעות או דינרים או זהובים וליתינהו וצריכים אנו לומר שיתנו לו דמי נכסיו לכשימכרו ולא אמר מנכסי כדי שנוכל לומר שהקנה לו הנכסי' לדמיהן חשיב דבר שלא בא לעולם וגם הגיליון והמרדכי שם הוסיפו תירוץ אח' והעמידו השמועה כרב הונא דסבירא ליה אדם מקנה דבר שלא בא לעולם ולית הילכתא כוותיה בהא אבל לדידן דקיימא לן דאין אדם מקנה כו' פשיטא דלא מהני אפילו אמר דמי חמרא או דמי נכסי בפירוש כל שכן וכ"ש כשלא הזכיר נכסי אלא אמר תנו לו כך וכך זהובים וליתנהו כדפירשתי. וכן תוספות רבינו פרץ כתב וזה לשונו דמי חמרא לא קאמר תימא ואי אמר דמי חמרא היכי מהני והכא דבר שלא בא לעולם הוא כו'. ויש לומר דאיירי אליבא דרב הונא דאיהו סבר דאדם מקנה דבר שלא בא לעולם ועוד יש לומר שנמכר מקצתו עד כאן לשונו משמט בהדיא דסבירא ליה דאפילו אמר דמי חמרא דחשיב דבר שלא בא לעולם כל שכן וכל שכן בדלא אמר אלא זהובים סתם וליתינהו בעין. ואשר כתבת וזה לשונו וכל שכן שצותה בלשון דמשמע להניח לו מה שבידו דאיכא למימר דזכו בו מיד עד כאן לשונו. אדרבה נראה לעניית דעתי דיש לדקדק בהפך ולהעמיד נחלה דאורייתא ולא להעבירה ולומר דמדקאמר להניח וכו' דמשמע ממה שבידו דודאי זהובים טמונים היו להם למקבלי מתנה שהפקידו אותם בידם והיינו דקאמרה להניח מה שבידם ממש כדמשמע לשון להניח דמשמע להניח כמו שהוא. וגדולה מזו השיב מהר"ם וז"ל אדוני שאל על ראובן שתבע על שמעון אמך צותה לך בש"מ שתתן לי מנה מנכסיה וכך אמרה תנו לראובן מנה מנכסי וכו' תשובה לא ידענא מאי תבעי ליה למר דהא לא אמרה אלא תנו מנה לפלוני מנכסי והני נכסי שהייתה מוחזקת דיתמי הוא ולא דידה נינהו כל זמן שלא נשבעה על כתובתה ודילמא מנה קבור קאמרה ואף על גב דפסקינן הילכתא בסוף פרק קמא דגיטין דף יג דלמנה קבור לא חיישי' הני מילי שכיב מרע דאמר תנו מנה לפלוני מנכסי דכיון דכל הנכסים שלו הם מה לי קבור מה לי שאינו קבור עד כאן לשונו. הרי לך בהדיא דחיישינן למנה קבור דדייקינן לישנא דמנכסי דאף על גב דאיכא למיתלי דנכסי דיתמי קאמר וקרי ליה נכסי משום חוב כתובתה המוטל עליהם כל שכן הכא לפי הנראה לעניות דעתי דאיכא למידק לישנא דלהניח דמשמע כמו שהוא ואיכא למימר דהפקידה בידם זהובים עם המטלטלין ואותם הזהובים הוא דנתנה להם. ואשר כתבת וזה לשונו ועדיפא ספיקא זו וכו'. עד מצי המקבלים למימר אנו קים לן כההוא תנא כו' וכדכתב רבינו ברוך מבונבער"ג גבי נדוניית חתנים פרק נערה ז על כרחך יש לחלק ולומר דדווקא התם מצי למימר קים לי כרש"י וכו' שהרי כבר עמדה הנכסים בחזקתם כשנשא האשה והיה ראוי לגבותם מיד ולזכות בהם לכולי עלמא מדינא דגמרא. אבל בפסק אחר אפשר דסבירא ליה דלא מהניא תפיסה היכא דלא מצי טוען טענת בריא כגון דמספקא לן דינא מחמת פלוגתא דרברבתא וכן נראה קצת מדלא אשכחן שדבר הר"ר ברוך אלא בנדוניית חתנים ואי בכל ספיקי סבירא ליה הכי הוי ליה למינקט מילתיה בסתמא ולמימר דכל היכא דאיכא פלוגתא דרברבתא אי תפס חד מינייהו מצי למימר קים לי כהאי דהני רברבתא ועוד איכא למימר דמשום הכי כתב הר"ר ברוך שיכול החתן לומר קים לי כרש"י אי תפס משום דלכאורה נראה לו דברי רש"י אלא שלא רצה לעשות מעשה להוציא ממון שלא כדברי רבינו תם. ועוד יש להאריך אם יש לחלק בין היכא דהוי פלוגתא דרברבתא אבות העולם כרש"י ורבינו תם ובין היכא דהוי פלוגתא הפוסקים אחרונים וקצת נראה לי לדקדק שיש לחלק בדבר מתוך תשובת מהר"ם אלא שאין ספק בידי להאריך כל כך ומצורף כי זה לא מעלה ולא מוריד בנדון הזה שהרי דבר פשוט הוא שאין בצואה זו ממש אליבא דשום פוסק כדכתבתי לעיל וכאשר אני עתיד לכתוב עוד בעזרת השם. ועל אשר כתבתי בצד אחר דכיון דהוי פלוגתא דרברבתא ואילו באים מכח ירושה כו' דאית לן למימר יד בעל השטר על התחתונה וכתבת דלא ידעת מאי בעי למימר דהא אית לן למימר המוציא מחבירו עליו הראיה ומשום שטר לא הורע כחו עד כאן דבריך. נבהלתי למה לא דנתני לכף זכות שהרי ידעת שגם אתה לא הגדת לי שקדמה תפיסתה למיתת המצוה רק כתבת לי סתם שמקבלי המתנה היו מוחזקים וחי נפשי כי חשבתי שהם תפסו לאחר מיתה עד עתה בבא כתבך זה האחרון אשר בו בארת שהיו הנכסים כבר ביד המקבלי מתנה בשעת הצוואה. ואם צדדתי צד אחד מדברי ר"י בעל התוספות ורבינו שמשון משאנ"ץ והסמ"ג שפסקו דכל שתחילת דינו המוציא מחבירו עליו הראיה אפילו תפס מפקינן מיניה ולא מהניא תפיסה אלא היכא שתופס קודם שנולד הספק לצד אחד מהתוספות או היכא שהתופס בא מחמת טענת בריא לצד אחר מה שלא היה בנדון הזה לפי מה שחשבתי שהתפיסה היתה לאחר מיתה וגם התופסים אין יכולים לטעון בריא למה יפלא ממך לומר דלא ידעת מאי בעינא למימר הלא דבר פשוט הוא דהיכא דלא מהני תפיסה אפילו נקט התופס שטרא דאית לן למימר דיד בעל השטר על התחתונה. ואשר כתבת עוד דהיכא דבטל השטר לגמרי דלא אמרינן דיד בעל השטר על התחתונה הלא דבר פשוט הוא דהיינו דווקא היכא שהספק נופל בכוונת הנותן או הלוה כההיא דמתחייב ליתן לחבירו מנה אחר פסח שפסק רבינו אשר שצריך ליתנו לו אחר הפסח הבא ראשון. דודאי לכך נתכוון הלוה המכתיב את השטר דאי לא תימא הכי שטרא למאי אהני כיון דמצי לדחויי עד הפסח של יובל הגדול והא אין אדם מוציא דבריו לבטלה ואפילו רבנן דפליגי אדרבי מאיר מודו בהא דודאי התם ליכא למיתלי בטעות הלוה או הנותן אבל בכהאי גוונא דאיכא למימר שהנותן סבור דשפיר מהני לישנא דהנחה ויש לו על מי להסמך ולהתלות באילן גדול כרבינו אשר. ואנו מספקא לן הילכתא כמאן פשיטא דבכהאי גוונא איכא למימר דאוקי נכסים בחזקתייהו ואף על גב דאיכא שטרא יד בעל השטר על התחתונה דהא פשיטא דטעמא דיד בעל השטר על התחתונה דהיינו משום דהמוציא מחבירו עליו הראיה כפירש רשב"ם במשנה פרק גט פשוט. ואם כן לפי דברי ר"י ושאר הפוסקים דאית להו דלא מהני תפיסה וכדפירשת לעיל פשיטא בכהאי גוונא דאיכא למימר יד בעל השטר על התחתונה בכל ספיקא דאיכא לספוקי ולומר דלכך נתכוון ואפי' יתבטל השטר לגמרי וזה פשוט למבין. ואשר חזרת וכתבת דאין להזכיר טעמא דיד בעל השטר על התחתונה אלא בדאית ביה לישנא דמשתמע לתרי אפי אבל בפלוגתא דרברבתא הדרינן לכללא דלא מפקינן ממונא מספיקא לא ידעתי מה עלה על דעתך דפשיטא הוא דאי הוה מחזקינן להו למקבלי מתנה כמוחזקים מכח תפיסתו דלא הוה שייך למימר בהו יד בעל השטר על התחתונה וכל אשר כתבתי דיד בעל השטר על התחתונה זהו לפי שיטת רבינו יצחק והנמשכים אחריו כדפרישית לעיל ומכח זה כתבתי שאף על גב שהמקבלי מתנה באים מכח שטר מכל מקום יד בעל השטר על התחתונה כיון דלא מהני להו תפיסה לדברי רבינו יצחק והנמשכים אחריו וכדפרישית. ועל אשר כתבת דיש לומר דאפילו מאן דאמר דמהני לשון הנחה בשכיב מרע מודה דהיכא שאין הדבר הניתן בעין דלא שייך למימר ביה לשון הנחה דדווקא בדאיתא בעיניה שייך למימר אני מניח בלישנא דשכיב מרע כלומר אני מניחו ואתם תטלו כתבת דלכאורה כי אמר נמי אני נותן כך וכך דאין בעין לא ליהנייה מהאי טעמא והנה סתמת דבריך דאם נתכוונת לומר בדאמר הנני נותן ולא אמר תנו גם בזה יתכן לומר דלא מהני דלא אשכחן דלהני אלא כההיא דגניבא דאמר תנו ד' מאה זוזי לר' אבינא מחמרא וכו'. ואם באת לדמות גם היכא דאמר תנו לאומר הנני מניח ואפילו לאומר הנני נותן הלא דבר פשוט הוא דרחוקים זה מזה כרחוק מזרח ממערב דכי אמר הנני מניח או הנני נותן דבר פלוני וליתא בעיניה מאי איכא למימר דמהני מאחר שלא צוה ליורשיו שימכרו מנכסיו שוה. אבל היכא דאמר תנו הרי צוה ליורשיו ליתן והוי כאלו אמר להו למכור מנכסיו וליתן לו שוה כך וכך זהובים או דמים. ועל אשר כתבתי בכתבי הראשון דהגאון שכתב וזה לשונו הבריא שאמר בלשון צוואה מתיירא הוא שמא יארע לו שימות פתאום והרי הוא מצוה כך וכך אין בו דין מצוה כלל אלא אם כן מת סמוך לדבריו וכולי. כתבת דלא ידעת היכא רמוזה דאיירי דאמר מהיום גם ההיא תשובה דרב נטרונאי גאון שהבאתי דחות בכך והנה אבאר לך דעתי והוא דדבר פשוט הוא אפילו לתינוקות של בית רבן דבמתנת שכיב מרע או מצוה מחמת מיתה לא שייך לחלק בין אומר מהיום ללא אמר מהיום דהא מתנת שכיב מרע לא קניא אלא לאחר מיתה כדהוכחתי לעיל מתלמוד ערוך בפרק יש נוחלין ואפילו למאי דסלקא דעתך דאביי דלא הוה קניא אלא עם גמר מיתה כי אמר מהיום אם כן פשיטא דגלי אדעתיה דמשוה לה כמתנת בריא ולא אדעתא דמיתה קא יהיב ולא הוה מהני אלא בלישנא דמהני בבריא ולא בלישנא דלא מהני בבריא כגון הך לישנא דהנחה וזה ברור לכל מבחין בין ימינו לשמאלו. וזהו שהבאתי דברי הגאון לאפוקי מדברי רבי מאיר דסוף פרק קמא דבבא מציעא דלכאור' משמע דאית ליה שהבריא המצוה ליתן לאחר מיתה דיש לו דין מצוה מחמת מיתה גמור ולא דין מתנת בריא והיינו שכ' שם המרדכי דכן משמע מתוך פירוש רש"י למבין. ולכאורה חזר בו רבינו מאיר עצמו בפרק יש נוחלין ששם תופס דברי רבינו יעקב עיקר כדרכו בהרבה מקומות לחזור בו בתשובתיו פעמים יקח לו שיטה אחת ופעמים שיטה אחרת. ומכל מקום לשיטתו דפרק יש נוחלין שהיא שיטת רבינו תם מדמצריך לכתוב מהיום ולאחר מיתה הלא דבר פשוט הוא יותר מביעותא בכותחא שהבריא שצוה לאחר מיתתו שאין כאן אלא מתנת בריא גמורה מדמצריך לכתוב מהיום דבמתנת שכיב מרע לא שייך למכתב מהיום כלל לכל מי שידע להבחין בין ימין לשמאל דאפילו אמר מהיום אם לא אחזור בו עד לאחר מיתה כתבו התוספת בשם רבינו תה דהוי מתנת בריא גמורה כל שכן בדלא כתב אם לא אחזור בו כיון דקיימא לן כרבי יוסי דאמר זמנו של שטר מוכיח עליו וכמאן דכתב מהיום דמי ומאחר דפשיטא שכן הוא מי הוא שיטעה לומר דתהני לשון הנחה במתנת בריא כיוצא בנדון שאנו עומדים עליו והלא דבר פשוט הוא אפילו לתינוקות של בית רבן שלא עלה מעולם על לב רבינו אשר לומר דיועיל לשון הנחה היכא דבעינן שיתחיל המתנה מהיום דמדבעינן שתחול מהיום אם כן אין לו דין מתנת שכיב מרע אלא דין מתנת בריא. והרי באותה תשובה עצמה אשר שם כתב רבינו אשר דמהני לשון הנחה במתנת שכיב מרע כתב וזה לשונו יראה לי דמהני דעיקר לשון צוואת שכיב מרע הוא בלשון זה וכולי לפי שהוא נפטר מן העולם והוא מניח נכסיו אחריו הוא מצוה לפלו' אני מניח זה אבל בבריא לא שייך לשון זה עכ"ל הרי לך בהדיא דווקא במתכוון ליתן לאחר מיתה הוא שאמר דמהני לשון הנחה מפני שהוא מניח נכסיו אחריו כו'. אבל במקום שצריך שתחול המתנה מחיים פשיטא ופשיטא שלא עלה על לב שום פוסק שבעולם שיועיל לשון הנחה. ואשר כתבת עוד וז"ל דשאני הכא דכיון דאמר מתיירא הוא שמא יארע לו כו' בודאי אית לן למימר חולה הוא ומזליה הוא דחזא כולו. אבל בריא שאמר ינתן לפלוני כך וכך ור"ל בסוף ימיו אבל בריא הוא האידנא אפילו חי אח"כ כמה שנים ומת חשיב מצוה מחמת מיתה ומתנתו מתנה בלא קניין עכ"ל לא ידעתי מי מפיס לומר זה חולה ומזליה חזא וזה בריא ור"ל בסוף ימיו דפשיטא דסתם בריאים המצווים לאחר מיתה מתייראים ממית' פתאומי' דאלת"ה לא היו מצוים דלא מקדים איניש פורענותיה לנפשיה כדאמר בגיטין פרק מי שאחזו גיטין דף עה דאתקין שמואל בגיטא דש"מ אם לא מתי לא יהא גטי וכו'. משום האי טעמא דלא מקדים איניש כו'. וגם מה שאמר מתיירא הוא שמא יארע לו שימות פתאום שהזכיר הגאון פשיטא דבבריא גמור בשעת הצואה קאמר וכן משמע לישנא דקאמר שמא יארע לו שימות פתאום כו' משמע שעדיין לא אירע לו שום חולי אלא שמתיירא פן יארע לו. דאלת"ה הוי ליה למימר מתיירא הוא פן ימות פתאום אם ירא הוא שכבר אירע לו סבות המות. ואשר תמהת עלי למה הוצרכתי להביא דברי מהר"ם דפרק יש נוחלין דהיאך תיסק אדעתיה דבלא אמר מהיום מיירי בפ"ק דב"מ דהא משנה שלימה היא בפרק י"נ דף קלו הכותב נכסיו לבנו צריך לכתוב כו'. אין התימא על עצמי כי אם על אשר לא שמת אל לבך דאי ממתניתין ה"א דמה שצריך לכתוב מהיום לרבנן או זמן לרבי יוסי דהיינו משום שרוצה להקנו' לו מחיים ר"ל משעת נתינה כדפי' שם רבינו שמואל בהדיא וז"ל הכותב נכסיו כו'. בריא שרוצה לישא אשה ואינו רוצה לשעבד נכסיו לאשתו פן יפסידו בנים שיש לו מאשה אחר'. ורוצה לכתוב להם נכסיו לאחר מותו אלא שיאכל פירו' בחייו צריך שיכתוב מהיום כו'. הרי לך בהדיא דמתניתין דהתם מיירי ברוצה להקנו' גוף הקרקע מעכשיו כדי שלא יחול עליו שיעבוד הכתובה אבל שאינו רוצה להקנות אלא לאחר מיתה כדין כל צואת שכיב מרע. ומצוה מחמת מיתה מי לחשך שיצטרך לכתוב מהיום וכו' אם לא שכתב כן בהדיא רבינו מאיר בפרק יש נוחלין. ועל אשר כתבתי דלא שייך למימר זמנו של שטר מוכיח כו' כשאמר אני מניח דהיאך נאמר שמוכיח הזמן שמחיים הקנה לו דאדרבה הלשון מוכיח שלאחר מיתה דווקא הקנה מדקאמר הנני מניח וכו'. וכתבת על זה תמהני מי גרע מאלו אומר ינתנו לפלוני לאחר מיתה להדיא אלמא אומר זמנו של שטר מוכיח עליו כו' עכ"ל ותימה גדולה על עצמך מה עלה על דעתך לומר כן דפשיטא ופשיטא דגרע טפי מאומר ינתן לפלוני לאחר מיתה דהתם כיון שהזכיר לשון מתנה. וגם כתב זמן בשטר שפיר איכא למימר לרבי יוסי דהאי ינתן לפלוני לאחר מיתה דקאמר דהיינו כלומר מעכשיו תתחיל הנתינה ולא תגמור עד לאחר מיתה כמו שכתב רבינו תם וכדכתב רבינו מאיר בפרק יש נוחלין. אבל כי אומר אני מניח אפילו תאמר שיוכיח הזמן שמחיים התחילה ההנחה אינו כלום דכשנותן מחיים לא שייך למימר לשון הנחה כלל. וחי נפשי כי נבהלתי מה עלה על דעתך לדבר בדברים האלה כי הדברים פשוטים כאשר כתבתי עד שאין ראוי להאריך בהם כלל. ועל אשר כתבתי דהלכות גדולו' ורב נחשון גאון דס"ל דלא אומר זמנו של שטר מוכיח עליו כתבת וז"ל מה בכך הא איכא כל רבותינו הצרפתים והאשכנזים והספרדים פליגי עלייהו עכ"ל הלא ידעתי שכתב רבי מאיר בכתובו' פרק אלו נערות דנהוג עלמא כרב אלפס במקום שלא נחלקו עליו התו' והרי פוסק רב אלפס כרבי יוסי בשטרו' ולא נחלקו עליו התוספות בזה אלא אדרבה פסקו כמותו גם בגיטין. ומכל מקום אין הדברים כאשר חשבת שלא נחוש כלל לדברי הלכות גדולו' אשר נתיראו רבותינו הקדמונים אבות העולם כרבינו תם וחביריו לחלוק עליהם לפי שדבריהם דברי קבלה ואף על גב דבהאי פסקא פשיטא דאין לחוש עליהם מאחר שנחלקו עליהם כל רבותינו הנ"ל מכל מקום בהצטרף אליהם טעם הגאונים שפסקו דאין בלשון הנחה ממש כדכתבתי בכתבי הקודם לזה ובזה לא מצינו שנחלקו כל הני רברבתא אלא אפשר שיודו אליהם רוצה לומר לרבי יצחק הלוי. והגאון רבינו שלמה ברבי שמשון. וההוא גברא רבה דהוה שאול שאלתה דא מינייהו כדכתב לעיל איכא למימר דיש לפסול צוא' זו מאחר שהלכות גדול' ורב נחשון ור' הלוי והגאון רבינו שלמה וההיא גברא רבא דהוה שאול שאלתה מינייהו כולהו ס"ל שאין בצואה זו ממש ואף על גב שאין טעמיהם שוה דה"ג ורב נחשון גאון פסל ליה מטעם דסבירא ליה הלכה כרבי יודא וכו'. והגאונים אחרים משום דס"ל דאין בלשון הנחה ממש מ"מ שפיר מצטרפי בהדי הדדי וראיה מפרק שני דחולין דף לו גבי השוחט וניתז הדם על הדלעת רבי אומר הוכשר וכו'. ואשר כתבת באגרתך האחרו' דמכל מקום זכו המקבלי מתנה אפילו נאמר דאין בלשון הנחה ממש שהרי אמר אחר כך ועוד חמשים דוק"ט לפלוני והאי לישנא ודאי לשון מתנה הוי כדאמרינן בגמרא נכסי לפלוני הוי לשון מתנה אם כן אף על פי שהזכיר על מקצתן לשון להניח דלא מהני מ"מ לשון מתנה שהזכירה על האחרי' מהני נמי להאי כדאומר נכסי לך ואחריך יורש פלוני דקנו שניהם וכו'. רחמנא לצלן מהאי דעתא דמה ענין זה לאומר נכסי לך ואחריך יירש פלוני וכו' דהתם הוא דאיכא למימר דלשון מתנה מהני לתרווייהו ואפילו למאן דכתיב ליה בלשון ירושה דלישנא דנכסי לפלוני מהני באפי נפשיה והוי לשון מתנה לענין שכיב מרע ומשום הכי מהני והוי כאלו כתב נכסי לפלוני ופלוני דאז פשיטא דהוי מהני לתרווייהו. אבל הכא דכתב הנני מניח לפלוני כך וכך ועוד לפלוני כך וכך היאך תאמר דתהנו לשון דועוד לפלוני כך וכך אפילו למי שכתב לו בלשון הנחה דלא מהני והלא דבר פשוט הוא אפילו לתינוק' של בית רבן שאפילו לא הזכיר לשון הנחה כלל אלא אומר לפלוני כך וכך ולפלוני כך וכך אין כאן שום לשון מתנה כיון דלא אומר מנכסי וגם לא אומר תנו וראיה ברורה ואם כי אין צריך מהא דגרסי' בגיטין פ' התקבל גיטין דף ס"ה גניבא יוצא בקולר הוה וכו'. כי קא נפיק אומר תנו ארבע מאות זוזי לרבי אבינא מחמרא דנהר פניא וכו'. ומסיק התם מתנתו כגיטו מה גיטו כיון דאומר כתבו אע"ג דלא אמר תנו כו' אף מתנתו כיון דאמר תנו אע"ג דלא קנו מיניה משמע בהדיא דאי לא אומר תנו ארבע מאות זוז לר' אבינא מחמרא כו' אלא ארבע מאות זוז לר' אבינא מחמרא דנהר פניא כולי. דלא הוי מהני. ואף על גב דאמר מחמרא דנהר פניא דמשמע קצת מחמרא שיש לי בנהר פניא מכל מקום לא הוה מהני אי לא אומר תנו כדמשמע לישנא בהדיא דקאמר כיון דאומר תנו אע"ג דלא קנו מיניה אע"ג דיוצא בקולר חשיב כשכיב מרע ומצוה מחמת מיתה כדאיתא שם בהדיא כל שכן וכל שכן היכא דלא הוה אומר אלא חמשים דוק"טי לפלוני וחמשים דוקטי לפלוני דלא הוה מהני ואם כן היאך יטעה אדם לומר שלשון גרוע זה יתקן לשון הנחה והוא עצמו אין בו ממש ולא דמי כלל לאומר נכסי לך ואחריך יירש פלוני כדפי' לעיל דהא נכסי לך לישנא מעליא הוא והוה לשון מתנה בש"מ. ועוד בר מן דין ובר מן דין מה עניין נכס' לך ואחריך יירש פלוני לכאן דהתם דין שיועיל שהרי אין לפרש כאן נכסי לך אלא בלשון מתנה כיון דאינו ראוי ליורשו אבל הכא דאומר הנני מניח לפלוני כך וכך ולפלוני כך וכך אפילו נאמר דאי לא אומר אלא לפלוני כך וכך דהוה משמע לשון מתנה מה שאין כן כדהוכחתי לעיל אפי' הכי כיון דאומר הנני מניח לפלוני כך וכך ולפלוני כך וכך פשיטא דלשון הנחה קאי אתרוייהוי ואין זה צריך אריכו' כלל. ואשר הבאת ראיה דלעולם מפרשינן לייפו כח דמקבלי מתנה אפילו כנגד משמעו' הלשון מההיא דנכסי לך ואחריך לפלוני דאם הראשון ראוי ליורשו מפרשינן ליה בראשון ירושה כו' ולא מפרשינן ליה האי דקאמר נכסי לך בלשון מתנה ויתקיים מה דקאמר ואחריך לפלוני כו' דאלמא דלעולם מפרשינן הלשון שמוציא מפיו לזכות המקבל עכ"ל יראה מתוך דבריך שלא עיינת בפירו' רבי שמואל ז"ל שפי' שם וז"ל אם המקבל ראוי לירשו כגון בן בין הבנים נוטלן בתורת ירושה דכיון דראוי ליורשו מסתמא להוריש לו נתכוין הואיל ולא פירש לשון מתנה. אבל גבי ירושה אין צריך לפרש דממילא איתיה הילכך היכא דאיכא לאוקמא בירושה דתפסה מן התורה לא מקנה בסתמא במתנתו למעקר נחלה דאורייתא עד כאן לשון רבינו שמואל ז"ל. הרי לך בהדיא שפירש הטעם דנוטלן משום ירושה בראוי ליורשו בתרי טעמים חדא דהואיל ולא פירש מסתמא אית לן למימר דלירושה נתכוון דאז אין צריך לפרש דאי מתנה נתכוון הוה ליה לפרושי. ועוד דכיון דאיכא לאוקמי בירושה וכו' לא מעקרא נחלה דאורייתא הא לאו הכי לא ואדרבה משם יש להביא ראיה בהפך דבריך ביש לנו לדון הלשון באופן שתתקיים נחלה דאורייתא ולא שתעקר כיוצא בנדון הזה שבאת להוציא ממון מחזקת יורשין במילי דכדי ח"ו. ועל אשר הבאתי ראיה מההיא דהיתה לו דייתקי קשורה לו וכו' לומר דלא מהני מה שצותה בפני עדים להחתים עד שני על הצואה בשעת פטירתה וכתבת דלא ידעת מה ענין דייתקי לכאן דהתם לא הגיע ליד המקבל והכא הגיע מאד נבהלתי עליך מדוע נעלם ממך ענין דייתקי לכאן והרי אנו עוסקים באותו עניין שהרי לפי מה שהוכחתי דאין בצואת בריאותה ממש אם כן אין בחתימת הנוד השני ולא בהגע' חתימת ליד המקבלי מתנה ממש דחספא בעלמא שהגיע לידה והנה היא לא הוציאה שום לשון מפיה בשעת פטירתה כשהחתימ' העד השני ואם כן אין להרה' שיועיל ציוויה להחתי' העד השני אם לא נאמר דגלי אדעת' דניחא לה במה שצותה כבר זה ימים בבריאותה ויועיל גילוי דעתה כאלו קיימה בפירו' הצואה ההיא והוציאה מפיה לשון מתנה בשע' פטירת' ולזה הבאת ראי' מנמצא דייתקי קשורה על יריכה דלא מהני מידי ואע"ג דפשיט' דאין לך גילוי דעת גדול מזה דאנן סהדי שהיה המת חפץ בקייו' דברי הדייתקי ההיא מדהיתה קשורה על יריכו כמו שכתב רבינו גרשון מ"ה בתשובה על כיוצא בסברא זו אפילו הכי לא מהני דגלי דעתא בהא מילתא לאו כלום הוא אם לא נשמע מפיו מתנה. ואשר כתבת דטפי הוה ליה למימר משום דליכא אלא חד סהדא דהא אזיל ליה מעשה קמא וכולי טול מה שהבאת דאי משום הא לא איריא דמצינו למימר כיון דאיכא סהדי שהחתימת העד השני בשעת פטירתה שהיתה שכיב מרע גמורה ומצוה מכל מקום דהוי כאלו קיימה מה שעשתה כבר וכאלו מפיה הוציאת מילין דזכיה ומתנה אי לאו הראייה מדייתקי וכדפירשתי. אשר כתבתי דכיון שלא הגיע השטר ליד המקבלי מתנה מחיי האשה דאיכא למימר דשמא לא גמרה להקנות אלא בשטר כו'. וכתבת וז"ל הא כתב הטור דליכ' למיחש להכי כלל בשהיה הצואה בלשון צואה ובקשה מן העדים לכתוב ולחתום כו'. והנה דקדקתי בלשון הצואה וכתיב בה וז"ל וכדי לקיים אמריה הנ"ל צוותני מרת חנה הנ"ל לחתום שמי כו'. הרי לך בהדיא שלקיים הצואה צוותה לו לחתום ואם כן איכא למימר שמא לא גמרה להקנות כו'. מאחר שלא הגיע שטר הצואה ליד המקבלי מתנה מחיים כדמשמע בהדיא מתוך הטור עצמו שהרי כתב וז"ל. ומיהו הא דאומר דאפילו הגיע שטר ליד המקבל מתנה אינו קונה אלא במיפה את כחו היינו כשאין השטר כתב בלשון צואה כו'. עד אבל אם השטר כתוב בלשון צואה כדרך שמצוה על ביתו אז אינו עומד אלא לראייה אם הגיע ליד המקבל מחיים קנה דאיכא למימר שהיה בדעתו שתתקיים צואתו במסירת השטר לידו עכ"ל. הרי לך בהדיא דאפילו נכתב בלשון צואה צריך שיגיע השטר ליד המקבל מחיים ולא ידעתי מה עלה על דעתך לעשות משם סניגרון לדבריך ואדרבה הוא בהפך וכלל העולה לפי הנלע"ד ששטר צואה זו חספא בעלמא הוא מכל הלין טעמים שכתבתי שכבר והרחבתי כל כל הביאור בכתבי זה וחי נפשיכי עליך יש לתמוה מדוע הכשרת אותה ואיכא למחיי' מאה עוכלא בעוכלי כדפי' לעיל ועוד אחרת היתה אתי זה ימים חי נפשי ולא מלאני לבי לכותבה עד אשר מצאתי לה ראיה בתשוב' הרשב"א והוא כי היה נראה לעניו' דעתי דלא שייך למימר זמנו של שטר מוכיח עליו אלא כשמצוה לכתוב שטר גמור וגם צוה לכתוב בו זמן אבל בצואה זו שלא צותה לכתוב בו זמן וגם לא נתכוונה לשטר גמור מדלא החתימה עליו כי אם עד אחד לא שייך למימר ביה שיוכיח עליו הזמן אפי' לרבי יוסי. וכן כתב הרשב"א בתשובתו וזה לשונו. ועוד שאפשר שאפי' אומר כן בפי' שרוצה שיקנה בקנין זה לאחר מיתה לא קנה שלא אומר רבי יוסי בכותב נכסיו לבנו לאחר מותו קנה שזמנו של שטר מוכיח עליו אלא משום דהתם כתב הוא זמן בשטר או שצו' לעדים לכתוב בו זמן וזכרני שכך קבלתיה ממורי הרב ז"ל ואפילו אם תימצי לומר שאפילו לא צוה לעדים כו' עכ"ל. הרי לך דלחד צד ולפי קבלת רבו כתב דלא שייך למימר זמנו של שטר מוכיח עליו אלא שכתב הוא הזמן או שצוה לעדים וכו'. ועוד מדומה דלפי דברי רבינו שמואל לא שייך למימר שזמנו של שטר מוכיח עליו אלא בשטר שיש בו קנין שהזמן של שטר מוכיח שקנין הכתוב בו חל מהיום או כגון בשטר מתנות או מכירת קרקע וכתב לו שדי נתונה לך או שדי מכורה לך וכו' ואין ספק בידי לעיין שם. וגם על כתבך אשר כתבת לה"ר דוד מריה דעובדא לא נפניתי להשיב ואם כי יש לי עליו כמה תשובות:

11 קידושין פתח ↗

12 קידושין פתח ↗

12 משנה תורה, הלכות טוען ונטען פתח ↗

הַטּוֹעֵן מִטַּלְטְלִין עַל חֲבֵרוֹ וְכָפַר בַּכּל וְאָמַר לֹא הָיוּ דְּבָרִים מֵעוֹלָם. אוֹ שֶׁהוֹדָה בְּמִקְצָת וּנְתָנוֹ מִיָּד וְאָמַר אֵין לְךָ בְּיָדִי אֶלָּא זֶה וְהֵילָךְ. אוֹ שֶׁאָמַר אֱמֶת שֶׁהָיָה לְךָ אֶצְלִי אֲבָל מָחַלְתָּ לִי אוֹ נָתַתָּ לִי אוֹ מָכַרְתָּ לִי אוֹ הֶחְזַרְתִּי לְךָ. אוֹ שֶׁטְּעָנוֹ חִטִּים וְהוֹדָה לוֹ בִּשְׂעוֹרִים. בְּכָל אֵלּוּ פָּטוּר מִשְּׁבוּעַת הַתּוֹרָה. אֲבָל חַכְמֵי הַגְּמָרָא תִּקְּנוּ שֶׁיִּשָּׁבַע הַנִּתְבָּע בְּכָל אֵלּוּ שְׁבוּעַת הֶסֵּת וְיִפָּטֵר. וְאֵינוֹ כְּעֵין שֶׁל תּוֹרָה לְפִי שֶׁאֵין בָּהֶן נְקִיטַת חֵפֶץ. וּכְבָר בֵּאַרְנוּ דֶּרֶךְ שְׁבוּעָה שֶׁל תּוֹרָה וְדֶרֶךְ שְׁבוּעַת הֶסֵּת בְּהִלְכוֹת שְׁבוּעוֹת:

13 רשימות שיעורים על בבא קמא פתח ↗

והנה כתב הרמב"ם בפ"ה מהל' מכירה הלי"א ז"ל יש דברים הרבה שאינן צריכין קנין ואין לקנין בהם טעם כגון כו' המוחל לחבירו חוב או פקדון שיש לו בידו עכ"ל. משמע שהמחילה מועלת על חפצא בעין הנמצא ברשות הקונה כגון פקדון.73עיין בלחם משנה ובמשנה למלך פ"ג מהל' זכיה ומתנה הל"ב ובחידושי הריטב"א למס' קידושין דף טז. בענין עבד עברי גופו קנוי. ברם מסתבר שהדין של הרמב"ם שמחילה מועלת בקניית בעין חל דוקא כשהבעין נמצא ברשות הקונה כגון "פקדון שיש לו בידו". אולם כשהבעין ביד המוחל אין המחילה מועלת.

14 קידושין פתח ↗

15 קידושין פתח ↗

16 קידושין פתח ↗

17 רשימות שיעורים על יבמות פתח ↗

בויעויין בב"ב דף קלו: וז"ל ס"ד אבא לגבי בריה אחולי אחיל קמ"ל עכ"ל, ועלינו להתבונן בזה, שהרי אם האב שייר לעצמו את קנין הפירות שכקנין הגוף דמי, האיך תועיל מחילת האב לבן דיוכל הבן למכור. וצ"ע עוד במס' גיטין דף מח. דאיתא "הא ביובל ראשון הא ביובל שני", עיי"ש בפרש"י ד"ה ביובל שני וז"ל ביובל שני שמנו ישראל שכבר הורגלו להחזיר קרקעות בההוא קאמר ר"ל מביא ואינו קורא דסמכא דעתיה דמוכר דודאי הדרא ליה וזה בטוח שיחזירנה עכ"ל. וצ"ע שאם קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי, מהי הנ"מ שהמוכר סמכא דעתיה על היובל או לא, הרי מ"מ יובל נוהג ואיפוא אין לו ללוקח אלא קנין פירות דלאו כקנין הגוף דמי. ומשמע מהסוגיות האלו שקנין פירות האם כקנין הגוף דמי או לא תלוי בדעת המוכר, ולכאורה הוא דין תמוה.

18 קידושין פתח ↗

19 קידושין פתח ↗

20 קידושין פתח ↗

21 קידושין פתח ↗

22 קידושין פתח ↗

23 קידושין פתח ↗

24 קידושין פתח ↗

25 קידושין פתח ↗

26 קידושין פתח ↗

27 תוספות על קידושין פתח ↗

שכן ישנן בעל כרחה - פי' בקונטרס ביאה ביבמה שטר בגרושין כסף באמה העבריה וקשה לרבינו תם אם זה חשוב בעל כרחה מה שהאב מוכר את בתו בעל כרחה א"כ מאי קאמר רב הונא לקמיה כסף באישות מיהא לא אשכחן בע"כ הלא האב מקדש בתו קטנה בכסף בע"כ ואומר רבינו תם כיון דאב במקום בתו קאי אין זה חשוב בע"כ כיון שהוא מדעתו של אב וא"ת א"כ היכי קאמר כסף נמי איתא באמה העבריה בע"כ הרי אב מוכרה מדעתו וי"ל דהכי פריך כסף איתא באמה בע"כ כגון שהאדון מייעד את העבריה בכסף מקנתה בע"כ של אב ובע"כ של בת דהא דאמר לקמן קידושין דף יט. אשר לא יעדה שצריך לייעדה לא שצריך לעשות מרצונה אלא שצריך להודיעה שלשם קידושין מייעדה ואע"ג דאמר לקמן באישות מיהא לא אשכחנא ובכי האי גוונא שמייעד הוי אישות מ"מ בתחילה לא בא הכסף בשביל אישות ויש מיישבים פי' הקונטרס דודאי זה קרוי בעל כרחה מכירה של אמה העבריה שחוב הוא לה ואם היתה בת דעת לא היתה מתרצית אבל קידושי קטנה לאו חוב הוא לה כמו מכירה וסופה עומדת לינשא אם היתה בת דעת היתה מתרצית ולא חשיב על כרחה:

28 קידושין פתח ↗

29 קידושין פתח ↗

30 קידושין פתח ↗

31 קידושין פתח ↗

32 קידושין פתח ↗

33 קידושין פתח ↗

אֶלָּא, שִׁיחְרוּר – שְׁטָר לְמָה לִי? לֵימָא לֵיהּ בְּאַפֵּי תְרֵי: ״זִיל״, אִי נָמֵי בְּאַפֵּי בֵּי דִינָא: ״זִיל״. אָמַר רָבָא: זֹאת אוֹמֶרֶת עֶבֶד עִבְרִי גּוּפוֹ קָנוּי, וְהָרַב שֶׁמָּחַל עַל גִּרְעוֹנוֹ – אֵין גִּרְעוֹנוֹ מָחוּל.

34 קידושין פתח ↗

35 קידושין פתח ↗

36 קידושין פתח ↗

37 רשב״א על קידושין פתח ↗

מיתת האדון לאו שיורא הוא דאיתיה נמי באיש. פירש רש"י ז"ל איתא באיש בנרצע דאיהו נמי יוצא במיתת האדון כדתנן במתניתין. והוצרך ז"ל לפרש כן, משום דכשאינו נרצע עובד הוא את הבן ולאו דומיא דאמה העבריה הוא. וקשיא לי דבהא מתניתין מיהא דעבד עברי קונה עצמו בשנים ויובל דקתני בה יתירה עליו אמה העבריה, שייריה למיתת האדון, דהא מתניתין לא בנרצע מיירי, ואי אמרת דעבד עברי כללא הוא לנרצע ושאינו נרצע. וכי קתני בתר הכי הנרצע קונה את עצמו במיתת האדון, הכי קאמר כל העבדים קונים עצמו בשנים וביובל ובגרעון כסף, ויש אחד מהם שקונה עצמו במיתת האדון, ומאי ניהו, נרצע, אם כן לא שייריה כלל, אדרבה תניא, ועוד דאם כן בהא מתניתין גופא קתני דבר שאין לו קצבה, דהיינו מיתת האדון, והיכי דחינן בסמוך תנא דבר שיש לו קצבה קתני דבר שאין לו קצבה לא קתני, ומסתברא דאיתיה באיש בכל איש קאמר, דהא נמי שאינו נרצע אינו עובד לא את הבת ולא את האח, וכי קתני מלתא דליתא כלל באיש כגון סימנין, מלתא דשייכא באיש לא קתני, וכן פירשו בתוס'.

38 קידושין פתח ↗

39 תוספות פתח ↗

מיתה שמוציאה מרשות אב אינו דין שמוציאה מרשות אדון - ואם תאמר חופה תוכיח שמוציאה מרשות אביה ואין מוציאה מרשות אדון דאי חופה מוציאה מרשות אדון אין אדם קונה בת חבירו שהרי יכול להכניסה ולהוציאה מרשות אדון וי"ל מה לחופה שכן אינה מוציאה מרשות אב אלא מדעתו ולכך אינה מוציאה מרשות אדון תאמר במיתה שמוציאה מרשות אב בע"כ:

40 קידושין פתח ↗

41 תוספות פתח ↗

42 קידושין פתח ↗

43 קידושין פתח ↗

לְמַטָּה. דְּתַנְיָא: בֶּן תֵּשַׁע שָׁנִים שֶׁהֵבִיא שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת – שׁוּמָא, מִבֶּן תֵּשַׁע שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד עַד בֶּן שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁנָה וְיוֹם אֶחָד וְעוֹדָן בּוֹ – שׁוּמָא, רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: סִימָן. בֶּן שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה וְיוֹם אֶחָד – דִּבְרֵי הַכֹּל סִימָן. מֵתִיב רַב שֵׁשֶׁת: רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אַרְבָּעָה מַעֲנִיקִים לָהֶם, שְׁלֹשָׁה בָּאִישׁ, וּשְׁלֹשָׁה בָּאִשָּׁה. וְאִי אַתָּה יָכוֹל לוֹמַר אַרְבָּעָה בְּאֶחָד, לְפִי שֶׁאֵין סִימָנִים בָּאִישׁ, וְאֵין רְצִיעָה בָּאִשָּׁה. וְאִם אִיתָא, נִיתְנֵי נָמֵי מִיתַת אָב! וְכִי תֵּימָא הָכָא נָמֵי תַּנָּא וְשַׁיַּיר, וְהָא אַרְבָּעָה קָתָנֵי! וְכִי תֵּימָא תַּנָּא דָּבָר שֶׁיֵּשׁ לוֹ קִצְבָה קָתָנֵי וְדָבָר שֶׁאֵין לוֹ קִצְבָה לָא קָתָנֵי, וְהָא סִימָנִין, דְּאֵין לָהֶם קִצְבָה, וְקָתָנֵי! וְכִי תֵּימָא הָכָא נָמֵי כִּדְרַב סָפְרָא, וְהָאִיכָּא מִיתַת אָדוֹן, דְּאֵין לָהּם קִצְבָה, וְקָתָנֵי! מִיתַת אָדוֹן נָמֵי לָא קָתָנֵי. וְאֶלָּא, אַרְבָּעָה מַאי נִיהוּ? שָׁנִים, וְיוֹבֵל, וְיוֹבֵל שֶׁל רְצִיעָה, וְאָמָה הָעִבְרִיָּה בְּסִימָנִים. הָכִי נָמֵי מִסְתַּבְּרָא, דְּקָתָנֵי סֵיפָא: אִי אַתָּה יָכוֹל לוֹמַר אַרְבָּעָה בְּאֶחָד מֵהֶם, לְפִי שֶׁאֵין סִימָנִים בָּאִישׁ וְאֵין רְצִיעָה בָּאִשָּׁה. וְאִם אִיתָא, בְּאִשָּׁה מִיהָא מַשְׁכַּחַתְּ לַהּ אַרְבָּעָה, שְׁמַע מִינַּהּ. מֵתִיב רַב עַמְרָם: וְאֵלּוּ מַעֲנִיקִים לָהֶם: הַיּוֹצֵא בְּשָׁנִים, וּבַיּוֹבֵל, וּבְמִיתַת הָאָדוֹן, וְאָמָה הָעִבְרִיָּה בְּסִימָנִים. וְאִם אִיתָא, נִיתְנֵי נָמֵי מִיתַת אָב! וְכִי תֵּימָא תְּנָא וְשַׁיַּיר, וְהָא ״אֵלּוּ״ קָתָנֵי! וְכִי תֵּימָא: דָּבָר שֶׁיֵּשׁ לוֹ קִצְבָה קָתָנֵי, דָּבָר שֶׁאֵין לוֹ קִצְבָה לָא קָתָנֵי, וְהָא סִימָנִין, דְּאֵין לָהֶם קִצְבָה וְקָתָנֵי. וְכִי תֵּימָא הָכָא נָמֵי כִּדְרַב סָפְרָא, הָאִיכָּא מִיתַת אָדוֹן! תְּיוּבְתָּא דְּרֵישׁ לָקִישׁ! תְּיוּבְתָּא. וְהָא רֵישׁ לָקִישׁ קַל וָחוֹמֶר אָמַר! קַל וָחוֹמֶר פְּרִיכָא הוּא, מִשּׁוּם דְּאִיכָּא לְמִיפְרַךְ: מָה לְסִימָנִין – שֶׁנִּשְׁתַּנָּה הַגּוּף, תֹּאמַר בְּמִיתַת אָב – שֶׁכֵּן לֹא נִשְׁתַּנָּה הַגּוּף. תָּנֵי חֲדָא: עֶנֶק עֶבֶד עִבְרִי – לְעַצְמוֹ, וְעֶנֶק אָמָה הָעִבְרִיָּה – לְעַצְמָהּ. וְתַנְיָא אִידַּךְ: עֶנֶק אָמָה הָעִבְרִיָּה וּמְצִיאָתָהּ – לְאָבִיהָ, וְאֵין לְרַבָּה אֶלָּא שְׂכַר בַּטָּלָה בִּלְבָד. מַאי לָאו, הָא – דְּנָפְקָא בְּסִימָנִים, וְהָא – דְּנָפְקָא לַהּ בְּמִיתַת אָב! לָא, אִידִי וְאִידִי דְּנָפְקָא לַהּ בְּסִימָנִין, וְלָא קַשְׁיָא: הָא דְּאִיתֵיהּ לְאָב, הָא דְּלֵיתֵיהּ לְאָב. בִּשְׁלָמָא עֶנֶק אָמָה הָעִבְרִיָּה לְעַצְמָהּ – לְמַעוֹטֵי אַחִין, דְּתַנְיָא: ״וְהִתְנַחַלְתֶּם אֹתָם לִבְנֵיכֶם אַחֲרֵיכֶם״ – אוֹתָם לִבְנֵיכֶם, וְלֹא בְּנוֹתֵיכֶם לִבְנֵיכֶם. מִכָּאן שֶׁאֵין אָדָם מוֹרִישׁ זְכוּת בִּתּוֹ לִבְנוֹ. אֶלָּא עֶנֶק עֶבֶד עִבְרִי לְעַצְמוֹ – פְּשִׁיטָא! אֶלָּא לְמַאן? אָמַר רַב יוֹסֵף: יוֹד קֶרֶת קָא חָזֵינָא הָכָא. אַבָּיֵי אָמַר: הָכִי אָמַר רַב שֵׁשֶׁת: הָא מַנִּי – תּוּטַאי הוּא. דְּתַנְיָא, תּוּטַאי אוֹמֵר: ״לוֹ״, וְלֹא לְבַעַל חוֹבוֹ. גּוּפָא, אֵלּוּ מַעֲנִיקִים לָהֶם: הַיּוֹצֵא בְּשָׁנִים, וּבַיּוֹבֵל, וּבְמִיתַת אָדוֹן, וְאָמָה הָעִבְרִיָּה בְּסִימָנִין. אֲבָל בּוֹרֵחַ וְיוֹצֵא בְּגִרְעוֹן כֶּסֶף – אֵין מַעֲנִיקִים לוֹ. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: בּוֹרֵחַ – אֵין מַעֲנִיקִין לוֹ, וְיוֹצֵא בְּגִרְעוֹן כֶּסֶף – מַעֲנִיקִים לוֹ. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אַרְבָּעָה מַעֲנִיקִים לָהֶם, שְׁלֹשָׁה בָּאִישׁ וּשְׁלֹשָׁה בָּאִשָּׁה, וְאִי אַתָּה יָכוֹל לוֹמַר אַרְבָּעָה בְּאֶחָד מֵהֶן לְפִי שֶׁאֵין סִימָנִין בָּאִישׁ וּרְצִיעָה בָּאִשָּׁה. מְנָא הָנֵי מִילֵּי? דְּתָנוּ רַבָּנַן: יָכוֹל לֹא יְהוּ מַעֲנִיקִים אֶלָּא לַיּוֹצֵא בְּשֵׁשׁ, מִנַּיִן לְרַבּוֹת יוֹצֵא בַּיּוֹבֵל וּבְמִיתַת הָאָדוֹן וְאָמָה הָעִבְרִיָּה בְּסִימָנִין? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״תְּשַׁלְּחֶנּוּ״ ״וְכִי תְשַׁלְּחֶנּוּ״. יָכוֹל שֶׁאֲנִי מְרַבֶּה בּוֹרֵחַ וְיוֹצֵא בְּגִרְעוֹן כֶּסֶף? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְכִי תְשַׁלְּחֶנּוּ חׇפְשִׁי מֵעִמָּךְ״ – מִי שֶׁשִּׁילּוּחוֹ מֵעִמָּךְ, יָצָא בּוֹרֵחַ וְיוֹצֵא בְּגִרְעוֹן כֶּסֶף שֶׁאֵין שִׁילּוּחוֹ מֵעִמָּךְ. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: בּוֹרֵחַ אֵין מַעֲנִיקִין לוֹ, דְּאֵין שִׁילּוּחוֹ מֵעִמָּךְ, אֲבָל יוֹצֵא בְּגִרְעוֹן כֶּסֶף, שֶׁשִּׁילּוּחוֹ מֵעִמָּךְ. בּוֹרֵחַ – הַשְׁלָמָה בָּעֵי! דְּתַנְיָא: מִנַּיִן לְבוֹרֵחַ שֶׁחַיָּיב לְהַשְׁלִים – תַּלְמוּד לוֹמַר: ״שֵׁשׁ שָׁנִים יַעֲבֹד״.

44 קידושין פתח ↗

45 קידושין פתח ↗

46 ריטב"א על קידושין פתח ↗

בורח השלמה בעי. פי' קס"ד כשברח תוך שש שכן סתם הבורחים ולהכי פריך למה לי קרא דלא נעניק ליה דהא פשיטא דאי תוך זמן זה שברח היכי מעניקין ליה שהרי לא יצא לחירות ואילו איתא כייפינן ליה להשלים והיכן מצינן הענקה תוך זמנו ואם בא והשלים ויצא הא ודאי הענקה יש לו כשאר עבד היוצא בשש ואוקימנא כגון שברח ופגע בו יובל פי' דודאי יובל מפיק ליה שאין לך עבד שלא יצא ביובל מהו דתימא הואיל ואפיק ליה יובל תשלחנו והענק קרינן ביה ונעניק קמ"ל דכיון שברח קודם זמנו ולא עבד כראוי אף על פי שיוצא ביובל קנסינן ליה ולית ליה הענקה שאין שלוחו מעמך והתורה קנסתו ואפ"ה את"ל דבתר יובל כייפינן ליה להשלים מה שברח ההיא לאו בתורת עבדות הוא אלא מדין תשלומין כפורע חובו וכי משלים ליכא שלוח עבד דנעניק ליה דבן חורין גמור הוא מקודם לכן. מ"מ נראין הדברים דכיון שפגע בו יובל ויצא לחירות שוב אינו משלים ואפי' מדין פרעון חוב ותשלומין דמה דברח ונתבטל אינו אלא גרמא בעלמא כמבטל כיסו ביתו ושדהו של חבירו שהוא פטור וכן הוא דעת מורי רבינו נר"ו:

47 קידושין פתח ↗

48 קידושין פתח ↗

49 קידושין פתח ↗

50 קידושין פתח ↗

51 קידושין פתח ↗

52 קידושין פתח ↗

53 קידושין פתח ↗

54 קידושין פתח ↗

55 קידושין פתח ↗

56 קידושין פתח ↗

57 קידושין פתח ↗

58 קידושין פתח ↗

59 משנה למלך על משנה תורה, הלכות עבדים פתח ↗

מה בין מוכר עצמו למכרוהו ב"ד וכו'. מוכר עצמו אין מעניקין לו מכרוהו ב"ד מעניקין לו. שם דף ט"ו מ"ט דת"ק דאמר מוכר עצמו אין מעניקין לו מיעט רחמנא גבי מכרוהו ב"ד העניק תעניק לו לו ולא למוכר עצמו ואידך לו ולא לב"ח מדס"ל בעלמא כר"נ אתא לו לאפוקי ואידך בעלמא נמי לא ס"ל כר"נ. ויש לתמוה על רבינו דאיך פסק כאן כת"ק דקאמר מוכר עצמו אין מעניקין לו ובפ"ב מהל' מלוה ולוה פסק כר"נ דהא משמע בגמ' דת"ק לא ס"ל כר"נ. וליכא למימר דרבינו ס"ל כפירוש ה"ר נתנאל שפירש דלגבי מלוה כ"ע לא פליגי דקי"ל כר"נ אלא דפלוגתייהו הוא בשכירות אי איתא לדר"נ דר"א ס"ל דאף בשכירות קי"ל כר"נ ואיצטריך לו למעוטי ות"ק ס"ל דלא קי"ל כר"נ בשכירות וא"כ אייתר לן לו למעט מוכר עצמו דא"כ היה לו לרבינו לחלק בפירוש בין מלוה לשכירות. ועוד שה"ה ז"ל כתב עלה דההיא דפ"ב מהלכות מלוה זה מחלוקת בברייתא דת"ק ור"א ואם רבינו ס"ל כפירוש ה"ר נתנאל לא פליגי בדינו ת"ק ור"א ומהתימה על הרב בעל ל"מ ומהר"ש טייטאצק הובאו דבריו בתשובת מהרש"ך ח"א סי' י"ב שכתבו דרבינו ס"ל כה"ר נתנאל איך לא השגיחו בדברי ה"ה והש"ך בסי' פ"ו כתב דרבינו ס"ל כמ"ש הרשב"א בחידושיו פרק השולח דמאן דס"ל כר"נ לא מוקי פלוגתא דר"א ות"ק בדר' נתן אלא דכולהו אית להו דר"נ וטעמא דת"ק דקאמר לו ולא למוכר עצמו ולא דריש לו ולא לב"ח משום דמסתברא קאי בעבד ממעט מילי דעבד אבל קאי בעבד וממעט ב"ח ומשמעות דורשין איכא בינייהו. ותמהני דהא לפי דברי הרשב"א הללו ע"כ אית לן למימר דת"ק אית ליה לדרבי נתן אף בהענקה דהא לית לן מיעוטא למעט ב"ח מהענקה כיון דאיצטריך לו למעט מוכר עצמו ורבינו כתב בפירוש ענק ע"ע לעצמו ואין ב"ח גובה הימנו. ול"נ דרבינו ס"ל דהא דאצטריכו בגמרא לומר דת"ק לא ס"ל דר' נתן היינו מקמי דידעינן טעמא דת"ק דס"ל דמוכר עצמו אסור בשפחה כנענית אבל לפי האמת דדרשינן אם אדוניו יתן לו למעט מוכר עצמו משום דבעל כרחו מכי משנה ש"ש נפקא תו לא איצטריך לו דהענקה למעט מוכר עצמו משום דקרא דכי משנה שכר שכיר הוא טעם על הענקה וכמו שפירש"י ז"ל וכיון דטעמא דהענקה הוא משום דכי משנה שכר שכיר עבדך שפירושו הוא שמסר לו שפחה כנענית ממילא משמע דמוכר עצמו דאסור בשפחה ממיעוטא דלו אינו חייב להעניק וא"כ אייתר לן לו דהענקה למעט ב"ח ואף דנימא דס"ל לרב טביומי דאף לפי המסקנא איצטריך לו דהענקה למעט מוכר עצמו משום דאי לאו לו גמרינן הענקה בע"ע המוכר עצמו אע"ג דלא שייך ביה משנה ש"ש משום ג"ש דש"ש וכמו שכתבו התוס' גבי מוכר עצמו אינו נרצע מ"מ מאן דס"ל כר"נ ס"ל כמו שכתבנו דלת"ק לא איצטריך לו דהענקה למעט מוכר עצמו ומה שהביאו לרבינו לומר דין זה הוא דהרבה מקומות בתלמוד מוכח מינייהו דהלכתא כר' נתן וכמ"ש התוספות והרשב"א ואילו מהכא מוכח דלית הלכתא כר' נתן משום דקי"ל כת"ק דר"א שמותי הוא משום הכי הוכרח לומר דמאן דס"ל כר' נתן לא ס"ל כאוקימתא דרב טביומי ומ"ש ה"ה זה מחלוקת בברייתא דת"ק ור' נתן אע"ג דלא קי"ל כהאי אוקימתא נראה דאתא למעט דלא נימא מדפסק רבינו כר' נתן וכת"ק א"כ ס"ל כפי' ה"ר נתנאל דשאני בין מלוה לשכירות ות"ק לא פליג אר"נ במלוה וכמ"ש הרב בעל לח"מ ומהר"ש טייטאצק דרבינו ס"ל כפירוש ה"ר נתנאל לזה כתב זה מחלוקת כלומר דבהלואה נמי פליג ת"ק כפי ההיא אוקימתא דאין חילוק בין מלוה לשכירות אלא שבהרבה מקומות פסקו כר' נתן א"כ ליתא ודאי לההיא אוקימתא דמסתמא לא פליגי את"ק וא"ת א"כ דטעמא דת"ק דס"ל דמוכר עצמו אין מעניקין לו הוא משום דאין רבו מוסר לו שפחה ולא מיקיים ביה כי משנה שכר שכיר א"כ אף במכרוהו ב"ד שלא מסר לו שפחה נאמר ג"כ שלא יהיה חייב להעניקו וי"ל דשאני גבי מכרוהו ב"ד כיון שהיה בידו להעבידו ביום ובלילה והוא לא מסר לו שפחה איהו דאפסיד אנפשיה ומיקיים שפיר כי משנה ש"ש עבדך כיון שניתן לו רשות למסור לעבדו שפחה אבל גבי מוכר עצמו שאין יכולת בידו פשיטא דאינו חייב להעניקו כיון דלא מיקיים ביה כי משנה ש"ש. אבל הרב מוהרימ"ט דף י"א כתב דאם לא מסר לו שפחה אינו חייב בהענקה ולפי זה הוקשה להרב דאמאי איצטריך קרא דלו בהענקה למעט מוכר עצמו ת"ל דאין רבו מוסר לו שפחה ותירץ דס"ד דאיתרבי מהעניק תעניק וקשה לי דאכתי נימא דהעניק תעניק אתא לרבות דבין מסר לו שפחה בין לא מסר לו חייב להעניק וי"ל דבשלמא מוכר עצמו היינו מרבים אותו כדי לקיים הג"ש דש"ש אבל מכרוהו ב"ד דליכא ג"ש ניחא טפי לאוקומי ריבויא דהעניק תעניק להיכא שלא נתברך הבית בגללו דלא מיעקר קרא דכאשר יברכך מלמימר דאתא לרבות מכרוהו ב"ד שלא מסר לו רבו שפחה דמיעקר קרא דכי משנה ש"ש ומ"מ אין צורך לומר דאיצטריך לו דהענקה משום ריבויא דהעניק תעניק משום ג"ש דש"ש לחודיה איצטריך וכמ"ש התוס' דאי לאו אזנו הו"א דקרא דאהבתי לאו דוקא משום ג"ש דש"ש ה"נ בקרא דכי משנה ש"ש וכ"כ מהרימ"ט במהדורא ב': עוד נראה לומר דרבינו ס"ל דמאן דס"ל כר"נ קאמר דטעמא דת"ק דמיעט מוכר עצמו ולא מיעט ב"ח הוא משום דהענקה מדין צדקה הוא ושנינו בתוספתא מעשר עני אין משלמין בו החוב וה"ה צדקה וכמ"ש המרדכי פ"ק דבבא בתרא וא"כ לא איצטריך לו למעט ב"ח וא"כ ע"כ אתא למעט מוכר עצמו אבל לעולם דס"ל לת"ק כר"נ ורב טביומי ס"ל דהענקה לאו מדין צדקה הוא אלא כמו ש"ש ומש"ה איצטריך לומר דטעמא דת"ק הוא משום דלא ס"ל כר' נתן אבל הרב בעל ש"ך כתב דרבינו ס"ל דמאי דאמרינן בעלמא נמי לא ס"ל כר"נ הכוונה הוא בדומה להענקה שהוא צדקה לא ס"ל כר"נ ופי' זה הוא מעין פי' ה"ר נתנאל ודבריו תמוהים שהרי כתב ה"ה זה מחלוקת בברייתא דת"ק ור"נ ולפי דבריו לא פליגי ת"ק ור"נ בדינא דרבינו והריטב"א כתב דטעמא דרבינו הוא משום דע"כ לא איצטריך לומר דת"ק לא ס"ל כר"נ אלא אליבא דרב טביומי דס"ל דת"ק יליף ש"ש אבל לפי האמת טעמא דת"ק הוא משום דלא יליף ש"ש וא"כ אייתר לן לו למעט ב"ח ומאן דס"ל כר"נ ס"ל דת"ק לא יליף ש"ש והבכ"מ נראה דלא ס"ל כתירוץ הריטב"א שהרי כתב דהטעם דמוכר עצמו אין מעניקין לו הוא משום מיעוטא דלו וכן נמי לא ס"ל התירוץ הא' שכתבנו אלא ס"ל התירוץ הב' דטעמא דת"ק דלא מיעט ב"ח הוא משום דהענקה הוי כמו צדקה ולא איצטריך קרא למעט ב"ח מהענקה ועיין לקמן בפירקין דין ט"ו: ודע שהתוס' כתבו דהלכה כר"א דמוכר עצמו מעניקין לו ועוד הוסיפו לומר דאפשר דבכולהו נמי הלכתא כוותיה ומוהרימ"ט הקשה על זה דמדלא חשיב בהדי הנך דתנן בסוטה פרק היה נוטל מה בין איש לאשה האיש נרצע ואין האשה נרצעת ע"כ ס"ל למתני' דהתם כת"ק דקאמר מוכר עצמו אינו נרצע ומש"ה לא חשיב האיש נרצע ואין האשה נרצעת כיון דתנא האיש נמכר בגניבתו ואין האשה נמכרת בגניבתה ממילא משמע דאין האשה נרצעת דהא לא שייך רציעה אלא במכרוהו ב"ד וא"כ היה להם לפסוק כת"ק דהא סתם מתני' דהתם הלכתא פסיקא היא. ולא הבינותי הכרח זה משום דאף דנימא דמתני' דהתם ס"ל כת"ק אכתי קשה דאמאי לא תני האיש עובר על מ"ע שהזמן גרמא ועובר על בל תשחית ובל תקיף ובל תטמא ונדון בבן סורר ומורה ונעטף ומספר ונמכר ונשנה ונמכר לע"ע וקונה לע"ע משא"כ באשה וע"כ אית לן למימר דתנא ושייר וא"כ לעולם דהלכה כר"א והא דלא תנא האיש נרצע ואין האשה נרצעת משום דתנא ושייר. ועוד קשה שהתוספות כתבו התם דמכירת אב הוי כמכירת ב"ד ומש"ה איצטריך קרא למעט רציעה מאשה אע"ג דרציעה לא שייך אלא במכרוהו ב"ד וא"כ אף דס"ל למתניתין דהתם כת"ק דמוכר עצמו אינו נרצע אכתי קשה דאמאי לא חשיב האיש נרצע ואין האשה נרצעת:

1 גמ'. אמר רבא זאת אומרת עבד עברי גופו קנוי, והרב שמחל על גרעונו אין גרעונו מחול.

2 בענין עבד עברי גופו קנוי

3 א השו"ט דהגמ' בענין גופו קנוי

4 בהו"א הגמ' נקטה דמחילה מועילה לשחרר עבד עברי, אבל המסקנא היא דע"ע גופו קנוי ומחילה לא מהני. וצ"ב בביאור השו"ט דהגמ', במה חלוק ההו"א מהמסקנא. ובמיוחד צ"ב יסוד הדבר דעבד עברי גופו קנוי ולמה מחילה אינה מהניא בקנין הגוף. ונראה דנחלקו הראשונים בנידון.

5 עיין ברשב"א ד"ה אמר רבא דהקשה על מסקנת הגמ' דמחילה אינה מהניא בעבד עברי מכיון דגופו קנוי, וז"ל ואיכא למידק והיכן מצינו קנין מעשה ידיו שאינו יכול למחול בעל פה עכ"ל. והרשב"א הביא מהרמב"ן דלפי המסקנא יש לאדון קנין איסור בעבד עברי ולכן מחילה אינה מועילה, וז"ל ותירץ הרמב"ן נר"ו דכיון דשני קנינין הן בעבדות אחד קנין ממון והוא קנין מעשה ידיו ואחד קנין איסור שהוא אוסרו בבת ישראל ופוטרו ממקצת מצות, וקנין הגוף הזה הוא המצריכו גט חירות ואינו נפקע בדבור דומה לקנין אישות שהוא צריך גט להתירה וממנו הוא למד לפיכך אמרו שאף עבד עברי יש לרבו בו קנין אסור שהרי מתירו בשפחה כנענית ואין קנין איסור נפקע בלא גט בין באישות בין בעבדות הלכך הרב שמחל על גרעונו אין גרעונו מחול אלא ה"ל כמפקיר עבדו שצריך גט שחרור ע"כ עכ"ל. כלומר, דלפי הרמב"ן בהו"א הגמ' כבר ידעה דיש לאדון קנין ממון למעשה ידיו בעבד עברי, ואעפ"כ הגמ' קס"ד דמחילה מהני לסלק את הקנין הזה. ואזי הגמ' חידשה דיש לאדון גם קנין איסור בעבדו וכדמוכח מזה דהוא מותר בשפחה כנענית, ומחילה אינה מועילה לסלק את קנין האיסור.

6 אבל התוס' ד"ה לימא הבינו את כל השו"ט באופן אחר לגמרי. דהרי התוס' נקטו דאפי' למסקנא דמחילה אינה מהני, מ"מ הפקר מועיל לשחרר עבד עברי, וז"ל תימה אמאי פריך גמרא לימא ליה באפי תרי זיל אמאי לא פריך ויפקירנו שהרי אפילו עבד כנעני שגופו קנוי יצא בהפקר לשמואל דאמר המפקיר עבדו יצא לחירות וא"צ גט שחרור בפ' השולח גיטין לח. ולמה לי שטרא ואפילו למ"ד שם: דהמפקיר עבדו יוצא לחירות וצריך גט שחרור היינו משום הפקעת איסור כדי להתירו בבת ישראל וא"כ בע"ע למה לי שטרא דבלאו הכי מותר וי"ל דאין ה"נ ומיהו לא הוה קשה למה לי שטרא ליפקוה בהפקר דפשיטא דיש יציאות אחרות לבד משטר וכו' עכ"ל. כלומר, דאפי' למסקנא דגופו קנוי אפשר לשחרר עבד עברי ע"י הפקר. ואע"פ דלגבי עבד כנעני מצינו מחלוקת האמוראים האם המפקיר עבדו יצא לחירות או בעי גם שטר שחרור, כל זה קאי בעבד כנעני. אבל בעבד עברי כו"ע מודים דהוא יצא לחירות בהפקר לבדו בלי שטר שחרור.

7 והביאור בזה הוא דבעבד כנעני יש לאדון קנין איסור בעבדו, ונחלקו האמוראים האם הפקר דחל על קנין הממון שבו גורם ממילא שיפקע גם קנין האיסור, או"ד דהפקר זקוק גם לשטר כדי להפקיע את קנין האיסור. ואילו בעבד עברי אין לאדון בעבדו אלא קנין ממון בלבד ולכן פשיטא דהוא יוצא לחירות בהפקר לבד. ולפי"ז צ"ל דמסקנת הגמ' בסוגיין דמחילה לא מהני בעבד עברי משום דגופו קנוי, אין פירושו דיש בו קנין איסור, אלא דגופו קנוי בקנין ממון. וחידוש הגמ' הוא דמחילה לא מהני לסלק את קנין הממון הזה. ולפי ההבנה הזאת במסקנא צ"ל דבהו"א דהגמ' ס"ל דמחילה מהניא הביאור הוא דאין לאדון קנין ממון בגוף עבדו העברי אלא רק שעבוד למלאכה בלבד, ולכן מחילה מהניא לסלק את השעבוד. והחידוש דמסקנת הגמ' הוא דיש לאדון קנין ממון בגופו של עבדו ומחילה איפוא אינה מועילה.

8 לסיכום, לפי הרמב"ן גם בהו"א הגמ' ידעה דיש לאדון קנין ממון בגוף עבד העברי שלו והמסקנא הוסיפה דיש לו גם חלות קנין איסור. ולפי"ז הדגש במסקנת הגמ' הוא במלה "גופו" דר"ל דיש קנין איסור בגוף העבד. ומאידך התוס' נקטו דלפי ההו"א יש רק דין שעבוד למלאכה על העבד, והמסקנא הוסיפה דיש לאדון קנין ממון בגופו. ולפי"ז הדגש במסקנת הגמ' הוא במלה "קנוי" דהיינו דהחידוש הוא דיש חלות קנין ממון בגוף העבד. ויוצא מכל זה דנחלקו התוס' והרמב"ן גם בהלכות מחילה וגם בגדר הקנין דעבד עברי.

9 ב המחלוקת לגבי מחילה בקנין

10 לפי התוס' מסקנת הגמ' בנויה על זה דמחילה חלה רק על שעבוד ולא על קנין ממש. מאידך לפי הרמב"ן יוצא מהגמ' דמחילה מהניא אפי' לקנין אך לא מהניא להתיר איסורים. וזה מבואר בלשון הרשב"א וז"ל והיכן מצינו קנין מעשה ידיו שאינו יכול למחול בעל פה עכ"ל, כלומר דיש לאדון קנין בעבדו ואעפ"כ מחילה מהני. ולכאורה זהו חידוש גדול דמחילה מהני בקנין, דהרי הפשטות היא כמו התוס' דצריך מעשה קנין להעביר את הבעלות דקנין לאדם אחר ולא מהני מחילה דהוי רק מעשה סילוק בלבד.

11 אמנם לכאורה מצינו דגם הרמב"ם נקט דניתן למחול חפצא בעין. דהרי כתב הרמב"ם פרק ה מהלכות מכירה הלי"א וז"ל יש דברים הרבה שאינן צריכין קנין ואין לקניין בהם טעם, כגון המשחרר את עבדו, והמגרש אשתו, או עושה שליח, או המוסר מודעה, או המבטל מודעה, או המוחל לחבירו חוב או פקדון שיש לו בידו, וכל כיוצא בדברים אלו עכ"ל. ונראה מזה דס"ל דהמפקיד יכול למחול את הבעין דנמצא ביד השומר. ולפי"ז י"ל דהרמב"ן סבור כמו הרמב"ם דיש מחילה על בעין.

12 ברם יש להעיר שהרי נחלקו המפרשים בדעת הרמב"ם. כי בהלכות זכייה פרק ג הל"ב משמע דאין מחילה חלה בפקדון, וז"ל מחל לחבירו חוב שיש לו עליו, או נתן לו הפקדון שהיה מופקד אצלו, הרי זו מתנה הנקנית בדברים בלבד ואין צריך דבר אחר כמו שביארנו עכ"ל. והלח"מ דייק דהרמב"ם סבור דאין מחילה מועלת בפקדון בעין מכיון דהוא שינה את לשונו ונקט "נתן לו הפקדון", ולא כתב "מחל לו" כמש"כ לגבי חוב. אמנם יותר נראה לפרש דברי הרמב"ם כמו המשנה למלך דדחה את הדיוק שדייק הלחם משנה על פי דברי הרמב"ם בהלכות מכירה דבהדיא נקט שם דמחילה מועלת אצל פקדון. והמשל"מ גם הביא את דברי הרמב"ם בהלכות טוען ונטען פרק א הל"ג דכמו"כ הזכיר מחילה אצל מטלטלין ביד השומר, וז"ל הטוען מטלטלין על חבירו וכפר בכל ואמר לא היו דברים מעולם, או שהודה במקצת ונתנו מיד ואמר אין לך בידי אלא זה והילך, או שאמר אמת שהיה לך אצלי אבל מחלת לי עכ"ל. ולפי"ז יוצא דהרמב"ם סבור דיש מחילה במטלטלין, כמו שיטת הרמב"ן לגבי עבד עברי.

13 ונראה דפשיטא דהדין דהרמב"ם והרמב"ן דמחילה מועלת בקניית בעין חל דוקא כשהבעין נמצא ברשות הקונה כגון פקדון שיש לו בידו, או בעבד עברי דהרי גופו תמיד נמצא ברשות עצמו. אולם כשהבעין ביד המוחל אין המחילה מועלת בדבר בעין, אפי' להרמב"ם והרמב"ן.

14 ועוד נראה דאין הכרח לומר דהרמב"ן סבור כמו הרמב"ם דיש מחילה בפקדון ביד השומר. דשפיר ניתן לחלק ולומר דרק בעבד עברי יש מחילה אבל לא בדבר אחר בעין, אפי' בפקדון דהוי כבר ביד הנמחל. דאע"פ דאמרינן עבד עברי גופו קנוי לאדון, מ"מ אין לאדון בעלות גמורה על עבדו, דהרי אין האדון יכול למוכרו. אלא הביאור בקנין הגוף דע"ע הוא דיש לאדון קנין בגוף העבד לענין מלאכה. ויוצא דבעבד עברי יש ב' טעמים למה מחילה מהני בו: א אין לאדון בעלות גמורה על עבדו, ב העבד נמצא ברשות עצמו.

15 ולפי"ז מחילת הקנין בעבד עברי דומה למחילת חוב היכא דיש שעבודים. דהרי לכאורה יש למלוה מקצת קנין של שעבוד נכסים בנכסי הלוה, ויש להקשות דאע"פ דהוא יכול לסלק את חובו במחילה, היאך המחילה מועילה לקניינו בנכסי הלוה. ולפי הנ"ל י"ל דאע"פ דיש למלוה מקצת קנין שעבוד בשדה, מ"מ אין לו בעלות גמורה והקרקע עדיין נחשב בבעלות דלוה. ולכאורה רואים מזה דבעלים במקצת יכולים למחול על קניינם, וכמו"כ האדון דהוי בעלים במקצת על העבד יכול למחול על בעלותו.

16 אבל בפקדון לכאורה ב' הטעמים האלו אינן נכונים. דהרי יש למפקיד בעלות גמורה על החפץ כדמוכח מזה דהוא יכול להקדישו ולמוכרו. ויוצא דאע"פ דהפקדון נמצא ברשות השומר, מ"מ על פי דין הפקדון נחשב כשלו וברשותו דהמפקיד. ולכן מסתבר דאפי' הרמב"ן דנקט דיש מחילה בעבד עברי אע"פ דגופו קנוי, עדיין חולק על הרמב"ם לגבי מחילה בפקדון שע"פ דין נחשב כשלו וברשותו של המפקיד. וגם נראה דלפי הרמב"ן אין הנגנב יכול למחול לגנב את החפץ הגנוב, אע"פ דהחפץ נמצא ביד הגנב. דיתכן דהרמב"ן סבור דמחילה מהני רק בקנין בעבד עברי מכיון דהעבד אינו ברשותו של האדון וגם אינו שלו לגמרי. מאידך בגניבה, אע"פ דהחפץ ברשות הגנב מ"מ כיון דהוי שלו דהנגנב לגמרי, י"ל דהרמב"ן סבור דמחילה אינה מהניא בו.

17 ויש להסתפק לפי מה שביארנו ברמב"ן מה הדין היכא דיש לאחד קנין הגוף בשדה ולשני יש קנין פירות, האם בעל קנין הפירות יכול למחול על קניינו בפירות לבעל קנין הגוף. דהרי לכאורה זה דומה למחילת האדון בקנין שלו במעשה ידים דהעבד, דמועיל מכיון דיש לעבד בעלות בגופו. אמנם יש לפשוט דמחילה כזאת לא מהני מגמ' בגיטין עז., אלא דבעל קנין הגוף צריך לקנות את קנין הפירות במעשה קנין. דהרי יש לבעל קנין פירות בנכסי מלוג דאשתו ואעפ"כ מבואר בגמ' דהוא רק יכול לסלק עצמו בעודה ארוסה, דהיינו לפני דיש לו הקנין פירות. אבל אחרי הנישואין צריך מעשה קנין ולא סגי במחילה. ומשמע מזה דבעל קנין הפירות אינו יכול למחול לבעל קנין הגוף.

18 ונראה לבאר את החילוק בין מחילת האדון על קנין מעשה ידיו בעבד עברי שלו דמהני, לבין מחילת קנין הפירות לבעל קנין הגוף דלא מהני. דהרי קנין במעשה ידים של אדם קשור לבעלות על גוף האדם ואינו חלות קנין נפרדת מגוף האדם. ומסתבר איפוא דאם יש לראובן קנין על מעשה ידים של שמעון, דראובן יכול לסלק את עצמו וממילא קנין המעשה ידים חוזרים לשמעון מכיון דהוא הבעלים על שאר הגוף שלו, והוא עכשיו הופך להיות הבעלים גם על מעשי ידיו. מאידך קנין הפירות וקנין הגוף שבשדה מהווים ב' קניינים נפרדים וקנין הפירות אינו יוצא ממילא מקנין הגוף. והראיה דהם ב' חלויות שונות היא דיש מ"ד בגמ' דקנין הפירות כקנין הגוף דמי, ומוכרח מזה דאין קנין הפירות נחשב כפועל יוצא מקנין הגוף. ולכן מסתבר דבעל קנין הפירות אינו יכול למחול את קנינו לבעל קנין הגוף כמו דא"א לסלק ע"י מחילה מכל קנין אחר.

19 ג המחלקות האם יש קנין איסור בעבד עברי

20 ביארנו דהרמב"ן נקט דיש חלות קנין איסור בעבד עברי, מאידך התוס' נקטו דהעבד נקנה רק בדיני ממונות בלבד. ויוצא מזה נ"מ לגבי הדין דהמפקיר עבד עברי. דכבר הבאנו דהתוס' חילקו בין המפקיר עבד כנעני דתלוי דינו במחלוקת האמוראים לבין המפקיר עבד עברי דבודאי יוצא לחירות בלי שטר דהרי אין בו אלא קנין ממון לבד. אבל לפי הרמב"ן דיש קנין איסור בעבד עברי, אזי הדין דמפקיר עבד עברי תלוי באותה מחלוקת האמוראים לגבי המפקיר עבד כנעני האם צריך שטר שחרור. דהיינו דשמואל גיטין לח. דנקט דהמפקיר עבדו יצא לחירות ולא בעי שטר שחרור כמו"כ יסבור דהמפקיר עבד עברי יצא לחירות לגמרי, ומאידך ר' יוחנן גיטין לט. דנקט דהמפקיר עבדו צריך גט שחרור יסבור דה"ה בעבד עברי.

21 וכמו"כ יש נ"מ דלפי הרמב"ן אם יש היכי תמצי דעבד עברי בלי חלות קנין איסור אזי מחילה מהני בו לשחררו. וזהו כוונת הרשב"א בסוף דבריו וז"ל ולפי דברי רבינו נ"ר מוכר עצמו שאין רבו מוסר לו שפחה כנענית א"צ שטר שחרור אלא במחילת גרעונו סגי ליה, וצריך תלמוד דהא סתמא תניא עכ"ל. כלומר, דנחלקו התנאים לעיל יד: האם מוכר עצמו מותר בשפחה כנענית או רק מכרוהו ב"ד. ואם מוכר עצמו אסור בשפחה כנענית אזי אין הוכחה דגופו קנוי לענין איסורים דהרי אין שום נ"מ בדיני איסור והיתר בין בן חורין לבין עבד עברי המוכר את עצמו. ולכן הרשב"א נטה לומר דבמוכר את עצמו אנו חוזרים להו"א של הגמ' דאין גופו קנוי ומחילה מהני. אבל לפי התוס' דגופו קנוי פירושו קנין הגוף לממון, אזי אין לחלק בין מכרוהו ב"ד למוכר עצמו אפי' למ"ד דאין היתר שפחה כנענית במוכר את עצמו דהרי בשניהם יש אותה חלות קנין ממון בגופם.

22 ובנוגע לקושיית הרשב"א דמשמע מהגמ' דגם מוכר את עצמו אינו יוצא לחירות במחילה אע"פ דאין גופו קנוי לפי הרמב"ן, עיין בדברי הריטב"א לעיל יד: ד"ה מוכר את עצמו דנקט דמחלוקת התנאים לגבי היתר שפחה כנענית במוכר עצמו היא רק לגבי כפיית האדון, אבל כו"ע מודים דמדעת העבד יש לו היתר שפחה כנענית. והריטב"א הוכיח את ההיתר לשפחה כנענית מזה דגם מוכר עצמו בעי גט שחרור ויוצא דיש בו קנין איסור דמתירו בשפחה כנענית, וז"ל מוכר עצמו אין רבו מוסר לו שפחה כנענית - יש אומרים שאסור גם כן אפילו מדעתו בשפחה כנענית וכו' ואין זה נכון דאם כן מוכר עצמו למה צריך גט חירות שהרי אין גופו קנוי ממש, ולא מצינו גט אלא במקום שיש לרב קנין איסור דומה לגט אשה שצריכה גט וכו' אבל לעולם הוא הדין שהמוכר עצמו מותר בשפחה כנענית אלא שאין רבו כופהו בכך עכ"ל. ונראה דהרשב"א והריטב"א ס"ל כשיטת הרמב"ן דכוונת הגמ' דגופו קנוי היא דחל בו קנין איסור, אלא דנחלקו האם קנין האיסור קיים בכל עבד עברי. דהרשב"א סובר דקנין איסור חל רק במכרוהו ב"ד ולא במוכר עצמו לפי המ"ד דמוכר עצמו אין רבו מוסר לו שפחה כנענית, ולפי הריטב"א בכל עבד עברי חל קנין איסור המתירו בשפחה כנענית, ואף במוכר עצמו.

23 ד מחילה בעבד עברי לפי מסקנת הסוגיא

24 והנה הריטב"א ד"ה אלא שטר סובר כשיטת הרמב"ן דמחילה לא מהניא בע"ע מפאת הקנין איסור שבו. אמנם הריטב"א הוסיף דלפי"ז אם אדם מוחל על קניינו לעבד עברי אזי המחילה באמת מהני לקנין ממון ונשאר רק קנין איסור, וז"ל והשתא דאתינן להכי כי אמרינן דלא נפיק בדברים היינו להפקיע קנין איסור זה לאסרו בשפחה אבל קנין מעשה ידיו פקע בדברים והוה ליה דומיא דמפקיר עבדו שיצא לחירות וצריך גט שחרור, והוא הדין נמי שהמפקיר עבדו עברי יצא לחירות וצריך גט שחרור מיהו התם בעבד כנעני הפקר הוא דמהני ליה להוציאו לחירות מיהת משום דכיון דאפקריה סילק ידו ורשותו ממנו ויש לו יד לזכות בעצמו במעשה ידיו, אבל מחילה לא מהניא ליה אפילו להוציא לחירות דמחילה כמתנה הוא וכשם שאין לו יד לזכות במתנה מיד רבו כך אין לו יד לזכות במחילה זו במעשה ידיו, אבל עבד עברי שמקבל מתנה מיד רבו ויש לו יד זוכה נמי במעשה ידיו על ידי מחילה עכ"ל. כלומר דבעבד כנעני מהני הפקר להפקיע את קנין הממון כי ע"י הפקר האדון מסלק את עצמו. אבל מחילה אינה מועילה מכיון דמחילה כמתנה ואין לעבד כנעני יד לקבל המתנה. ובעבד עברי דיש לו יד, מחילה מהניא כמו הפקר.

25 ומדברי הריטב"א משמע דלולי הטעם דאין יד לעבד כנעני מחילה היה מהני לסלק את הקנין ממון כמו הפקר. ולכאורה צ"ב דהרי בשלמא בנוגע לעבד עברי דאין גופו קנוי ממש אזי מחילה מהניא ביה כנ"ל. אבל בעבד כנעני הרי הוא כשור וחמור דהאדון ולכאורה פשיטא דמחילה אינה מהניא בחפצא דקנוי לו ממש. ונראה ששיטת הריטב"א דומה לשיטת הרמב"ם הנ"ל שיש כח לבעלים למחול הפקדון שברשות השומר לשומר, דהו"ה בעבד כנעני, אילו היה לעבד יד בעצמו היה האדון יכול למחול אותו לעצמו. אך מכיון דאין לעבד יד בעצמו לפיכך מחילת האדון לא מהניא ליה.

26 ה שיטת התוס' בענין ההיתר בשפחה כנענית

27 אמנם לכאורה קשה להבין את שיטת התוס'. דהרי הרמב"ן הוכיח דיש קנין איסור בעבד עברי מזה דחלות העבדות מתירה ביאה עם שפחה כנענית דבדרך כלל אסורה לישראל. וא"כ צ"ע לפי התוס' דס"ל דיש בעבד עברי רק קנין ממון בלבד, שאם אין קנין איסור בעבד עברי א"כ מה מתירו בשפחה כנענית. וגם לכאורה מבואר דיש קנין איסור באמה עבריה דהרי אדונה יכול ליעדה ולקדשה בע"כ לעיל דף ה., ורואים דיש נ"מ בדיני קידושין דהוו דיני איסור והיתר, והיאך אפשר לבאר את זה לפי התוס' דס"ל דיש בעבד עברי רק קנין ממון בלבד.

28 ונראה לבאר דהתוס' נקטו דאע"פ דאין בעבד עברי קנין איסור מ"מ חל בעבד חלות שם איסור. כי קנין איסור פירושו דהיחס של העבד לאדון וקנין האדון בו משנה את דיני איסור והיתר של העבד, ולפי התוס' ליכא קנין איסור בעבד עברי. מ"מ חל בעבד עברי חלות שם איסור, דפירושה דחלות העבדות עצמה בלי קשר לאדון משנה את דינו באיסור והיתר ומתירו בשפחה כנענית. ולכן כשאיתא בגמ' "עבד עברי גופו קנוי" התוס' הבינו דאיירי בקנין ממון דלגבי זה העבד קנוי לאדון. אבל התוס' לא שללו שחלות העבדות תתיר את העבד בשפחה כנענית, ואליבא דתוס' אע"פ שאין בעבד עברי קנין איסור מ"מ חל שם איסור מסויים בעבד עברי.

29 ואפשר דהתוס' למדו את החילוק הזה ממחלוקת האמוראים לגבי המפקיר עבדו הכנעני האם בעי שטר שחרור או לא. דהרי שיטת רב דבעי שטר שחרור מאוד מובן: יש ב' קנינים בעבד כנעני – קנין ממון וקנין איסור – וההפקר מסלק רק את קנין הממון ולא את קנין האיסור ולכן בעי שטר שחרור. ולכאורה היסוד הזה גם עולה מספיקת הגמ' בגיטין מב: לגבי דיני קנס במי ששורו נגח מעוכב שטר שחרור וז"ל איבעיא להו מעוכב גט שחרור, יש לו קנס או אין לו קנס, כסף שלשים שקלים יתן לאדוניו אמר רחמנא, והאי לאו אדון הוא, או דלמא כיון דמחוסר גט שחרור אדון קרינא ביה עכ"ל. ולכאורה פשיטא דאין לאדון שום קנין ממון בעבדו לאחר שהפקירו, ואעפ"כ הגמ' נסתפקה האם הוא עדיין נקרא אדון לגבי קנס. ומוכח מזה דיש לאדון בעלות דקנין איסור כמו דיש לו בעלות לענין קנין ממון.

30 אבל לכאורה צע"ק בשיטת שמואל דהמפקיר עבדו יצא לחירות בלי שטר שחרור. דהרי משמע מזה לכאורה דאין לאדון בעבד כנעני רק קנין ממון לבד. אבל פשיטא דיש בעבד כנעני חלות שם איסור דהרי הוא חייב במקצת מצוות בגלל חלות העבדות שלו. וא"כ היאך אפשר לומר דהפקר, דהוי מעשה בדיני ממונות גרידא, גם משנה את דיני איסור והיתר של העבד. ואע"פ ששמואל הביא מקור מגזה"כ, וז"ל דאמר שמואל המפקיר עבדו יצא לחירות ואינו צריך גט שיחרור, שנאמר וכל עבד איש מקנת כסף וכו' עבד שיש לו רשות לרבו עליו קרוי עבד, שאין לו רשות לרבו עליו אין קרוי עבד עכ"ל, אפ"ה צ"ב בגדר הדין.

31 ונראה דניתן לבאר את שיטת שמואל בב' אופנים: א שמואל מודה לרב דיש לאדון קנין איסור בעבדו הכנעני, אלא נקט דהפקעת קנין הממון גורם שגם קנין האיסור יפקע, דהיינו דהפסוק "עבד איש" מלמד דקנין האיסור תלוי בקנין הממון ואינו יכול להתקיים לבדו. ב באמת שמואל חולק על רב ונקט דאין לאדון שום קנין איסור בעבדו. אלא דהקנין ממון דיש לאדון בו מחיל בו חלות שם עבדות דגורם לנ"מ בדיני איסור והיתר. ולכן כשהקנין ממון פקע ע"י ההפקר, כל חלות העבדות פקע ואין עוד חלות שם עבד בגברא לגרום דיני איסור שלו.

32 ולפי"ז אפשר לבאר דתוס' בסוגיין ס"ל דהגדר דעבד עברי הוא כמו הפירוש הב' בשיטת שמואל לגבי עבד כנעני. דהיינו, דהתוס' נקטו דיש לעבד עברי חלות שם איסור בגברא ולכן הוא מותר בשפחה כנענית, אבל אין לאדון קנין איסור בעבדו. כי יש לאדון רק קנין הגוף בדיני ממונות בעבדו דמחיל בו חלות שם עבדות, וחלות השם של עבד שחל בגברא בלי קשר ישיר לקנין האדון גורם דיני איסור והיתר דהעבד. ולפי"ז מבואר למה לפי התוס' פשיטא לכו"ע דהמפקיר עבד עברי יצא לחירות בלי שטר שחרור.

33 ועוד נראה לבאר את דעת התוס' באופן אחר, דנקטו דאין קנין איסור כלל בעבד עברי. והא דהוכיח הרמב"ן דיש בו קנין איסור מזה דהוא מותר בשפחה כנענית, י"ל דמצינו דהתוס' עצמם כבר פירשו דההיתר בשפחה כנענית חל מכח הקנין ממון עצמו. דהגמ' ביבמות ע. דנה בגדר דתושב ושכיר דהתורה אומרת שאינם אוכלים בקרבן פסח, וגם בתושב ושכיר דכהן דאינם אוכלים בתרומה. ולגבי קרבן פסח איתא בגמ', וז"ל האי תושב ושכיר דכתב רחמנא בפסח מאי ניהו, אי נימא תושב ושכיר ממש רש"י - קנוי קנין שנים או נרצע, משום דהוה ליה תושב ושכיר איפטר ליה מפסח והא קיימא לן גבי תרומה דלא אכיל אלמא לא קני ליה רביה, הכא נמי לא קני ליה רביה, אלא לאפנויי עכ"ל. ומבואר דפשיטא להגמ' דעבד עברי דנקנה לשש שנים וגם עבד נרצע אינם אוכלים בתרומה וחייבים בפסח, כלומר, דאינם שונים לגבי איסור והיתר מישראל בעלמא. והתוס' שם ע: ד"ה אלמא הקשו מזה דעבד עברי מותר בשפחה כנענית, וז"ל והא דאמר בפ"ק דקידושין דף טז. ושם דעבד עברי גופו קנוי היינו לענין שצריך גט שחרור ואין יוצא באמירה בעלמא אבל לענין מצות לא, והא דשרי בשפחה כנענית היינו משום שצריך שיעבוד את רבו בין ביום בין בלילה כדכתיב כי משנה שכר שכיר עבדך דשכיר קרייה רחמנא עכ"ל. ונראה דהתוס' נקטו דאין לעבד עברי קנין איסור, והא דעבד עברי מותר בשפחה כנענית הוא מחמת החיוב שלו לעבוד את רבו ביום ובלילה, דהיינו מחמת הקנין ממון שבו.

34 וצריך להבין היאך הרמב"ן וסיעתו הבינו את הגמ' הזאת, דהרי מבואר בגמ' דעבד עברי לא קני ליה רביה לענין איסורים כמו אכילת תרומה וקרבן פסח, בשונה מעבד כנעני. ולכאורה אם יש לאדון קנין איסור בעבדו העברי, למה פשיטא לגמ' דלא קני ליה רביה. ונראה דרש"י שם ד"ה הכא נמי כבר רמז לתירוץ של הקושיא הזאת בלשונו הזהב, וז"ל הכא נמי לא קני - גופיה לרביה וישראל מעליא הוא וחייב בפסח עכ"ל. כלומר, דרש"י הדגיש דעבד עברי עדיין ישראל מעליא הוא בשונה מעבד כנעני. והביאור בזה הוא דחלות שם קנין כספו כדי לאכול בתרומה תלוי בסוג של חלות שם עבד דמגרעת מקדושת ישראל שבגברא. ובעבד כנעני כבר הבאנו לעיל ו: ד"ה א"ל רבינא לרב אשי את שיטת בעלי התוס' דטבילה ראשונה בעצם ראויה היא להחיל חלות שם קדושת ישראל על העבד אלא דהחלות שם עבד שבו מונע את הקדושה מלחול בפועל. ורק חלות שם עבדות כזאת דמגרעת מהקדושת ישראל שבגברא נחשבת כקנין כספו דאדון להאכילו בתרומה. מאידך בעבד עברי, אע"פ דיש לאדון בו קנין איסור מ"מ חל עליו קדושת ישראל גמורה, ולכן הוא אינו אוכל בתרומה. והא דמותר ע"ע בשפחה כנענית אינה מפאת חסרון בקדושת ישראל אלא היתר בעלמא על האיסור של שפחה.

35 ע"כ ענין עבד עברי גופו קנוי

36 גמ'. אי משום מיתת האדון לאו שיורא הוא, דכיון דאיכא נמי באיש לא קתני.

37 הראשונים נחלקו בפירוש ההיכי תמצא דמיתת האדון בעבד עברי. דרש"י פירש ד"ה דאיתא נמי באיש וז"ל דנרצע נמי יוצא במיתת אדון דאינו עובד את הבן עכ"ל. והרשב"א ד"ה מיתת האדון ביאר בדעת רש"י דהגמ' איירי בעבד נרצע ולא בעבד עברי תוך שש, משום דעבד עברי בתוך שש עובד את הבן אלא דאינו בירושה לאח או לבת. אבל הרשב"א עצמו הוכיח מלשון המשנה והגמ' דמיתת האדון בעבד עברי קאי בכל עבד ואפי' תוך שש, וז"ל ומסתברא דאיתיה באיש בכל איש קאמר דהא נמי שאינו נרצע אינו עובד לא את הבת ולא את האח וכי קתני מלתא דליתא כלל באיש כגון סימנין מלתא דשייכא באיש לא קתני עכ"ל. ולכאורה שיטת רש"י צ"ב קצת, דלמה הוא נמנע מלפרש את הגמ' כמו הרשב"א דהיציאה לחירות במיתת האדון קאי בכל עבד, אפי' תוך שש כשאין לאדון בן.

38 ונראה לבאר דרש"י סובר דהדין דעבד נרצע ואמה העבריה יוצאים לחירות ע"י מיתת האדון חלוק ביסודו מיציאת העבד תוך שש כשאדונו מת כשאין לו בן. דהרי י"ל דבעבד נרצע ובאמה העבריה המיתה מפקיעה את חלות העבדות ולכן העבד לעולם יוצא לחירות. מאידך הא דאין העבד עובד לאח או לבת האדון כשמת תוך שש הוי דין מסויים בירושה, כלומר דהאח או הבת מופקעים מלירש את העבד. ומכיון דהאדון מת ואין יורש דזוכה בו, אזי העבד יוצא לחירות ממילא. אמנם עצם זה דהעבד עובד לבן האדון, בין אם זה מדין ירושה ובין אם זה מדין חדש, מורה דאין מיתת האדון חלה כמפקיעה של העבדות. ולכן לפי רש"י, אין טעם דמיתת האדון תוך שש יופיע בדרכי השחרור הנמנים במשנה.

39 תוד"ה מיתה. בא"ד. דאי חופה מוציאה מרשות אדון אין אדם קונה בת חבירו שהרי יכול להכניסה ולהוציאה מרשות אדון.

40 מבואר בתוס' דאין האב יכול להשיא את בתו אחר דמכר אותה כאמה עבריה ולהוציאה מרשות האדון בחופה דאז אף אחד לא היה רוצה לקנותה כאמה. ונראה דהתוס' קאי בשיטת רבי יוסי דמעות הראשונות לאו לקידושין ניתנו ולכן חופה היתה מוציאה מרשות האדון לגמרי. אבל לפי החכמים דמעות הראשונות לקידושין ניתנו, אזי מבואר בגמ' לקמן יט: דאחרי דהאב השיאה לאדם מן השוק עדיין ייעוד דהאדון מפקיע את האישות והיא מיועדת לאדון. וא"כ, גם אם חופה היתה מוציאה מרשון אדון עדיין היו אנשים רוצים לקנותה כאמה, שהרי יכולים לייעדה ולבטל את החופה למפרע מכח היעוד.

41 תוד"ה מיתה. בא"ד. י"ל מה לחופה שכן אינה מוציאה מרשות אב אלא מדעתו.

42 עיין מש"כ בשיעורים לעיל ה. בענין חופה קונה אות ה' לגבי דעת האב בנישואי בתו הקטנה.

43 גמ'. ואלא ארבעה מאי ניהו, שנים, ויובל, ויובל של רציעה, ואמה העבריה בסימנים.

44 א יסוד הדין דעבד יוצא ביובל

45 לפי דחיית הגמ', הברייתא הזכירה יציאה דיובל בתוך שש ויציאה דיובל בעבד נרצע כשני דברים שונים, ומשמע מזה דהם ב' דינים חלוקים ביסודם. ונראה לבאר דכשיובל פוגע באמצע שש, אזי היציאה לחירות חלה כהגבלה בזמן העבדות מלכתחילה, כלומר דהעבד נמכר רק עד זמן היובל ולכן הוא ממילא יוצא ביובל כי כלה זמן העבדות. ואילו רציעה מחילה חלות עבדות לעולם ממש, אלא דיובל חל כמפקיע של העבדות.

46 ובנוגע לנידון זה האם עבד יוצא ביובל מכיון דכלה זמן המכירה או דהיובל חל כמפקיע דהעבדות, י"ל דיש נ"מ לגבי הדין דברח ופגע בו היובל. דלפי הרמב"ם נחלקו בזה הבבלי והירושלמי. דמבואר בגמ' לקמן טז:-יז. דעבד שברח תוך שש חייב להשלים את הזמן אצל אדונו, ונחלקו הראשונים האם גם בפגע בו יובל חייב להשלים. והרמב"ם פרק ב מהלכות עבדים הל"ד פסק על פי הבנתו בגמ' לקמן דכשפגע בו יובל העבד אינו חייב להשלים את הזמן, וז"ל אחד המוכר עצמו או שמכרוהו ב"ד וברח חייב להשלים שש, ואם פגע בו יובל יוצא לחירות עכ"ל. ומבואר בזה דחלוק הדין דיציאה בשש מהדין דיציאה ביובל. אבל הכס"מ הביא את הירושלמי דחולק על זה ונקט דאפי' כשפגע בו יובל העבד חייב להשלים את הזמן אצל האדון כמו ביציאה דשש.

47 ונראה לבאר דלפי הרמב"ם נחלקו הבבלי והירושלמי בגדר הדין דיציאה ביובל. דהירושלמי נקט דכמו דעבד עברי בעלמא נמכר לזמן עד שש שנים, כמו"כ יובל באמצע העבדות גורם שהמכירה לכתחילה חלה לזמן מוגבל דהיינו עד היובל. וא"כ כמו דביציאה דשש העבד חייב להשלים את הזמן לאחר שש דהרי סוף סוף הוא חייב לשרת לאדונו לשש שנים, הו"ה דהעבד חייב לשרת לאדון למשך השנים עד היובל ולכן כשברח לפני היובל הוא חייב להשלים את הזמן אפי' לאחר היובל. ומאידך הבבלי נקט דיובל מהווה חלות דין מפקיע דמבטל את העבדות, וא"כ יובל גורם לשחרור גמור ואין העבד חייב להשלים את הזמן. ורק ביציאה דשש יש דין דהעבד שברח חייב להשלים את הזמן דהרי הוא חייב לשרת לאדון לשש שנים ולא השלים את הזמן.

48 וי"ל דהבבלי אזיל לשיטתו בזה דיובל הוי חלות דין מפקיע ולא חלות הגבלה בזמן מלכתחילה. דמבואר בשו"ט לעיל ד. דיש הו"א דאע"פ דסתם עבד עברי דכהן אינו אוכל בתרומה מ"מ עבד נרצע דכהן אוכל בתרומה, וז"ל דתניא תושב זה קנוי קנין עולם רש"י - עבד עברי הנרצע ביד כהן, שכיר זה קנוי קנין שנים רש"י - שלא הגיע לו עדיין שש שנים, יאמר תושב ולא יאמר שכיר ואני אומר קנוי קנין עולם אינו אוכל קנוי קנין שנים לא כ"ש, אילו כן הייתי אומר תושב זה קנוי קנין שנים, אבל קנוי קנין עולם אוכל, בא שכיר ולימד על תושב, שאע"פ שקנוי קנין עולם אינו אוכל עכ"ל. ולכאורה ההו"א הזה קצת צ"ב, דהרי מאי שנא עבד שש מעבד נרצע בנוגע לאכילת תרומה. אלא דמשמע מזה דהגמ' הניחה דב' סוגי העבד חלוקים ביסודם כנ"ל. דעבד שש הוי לכתחילה עבד רק לשש שנים בלבד והיציאה בסוף שש הוי ממילא, אבל עבד נרצע בעצם הוי עבד לעולם אלא דיובל חל כמפקיע, ולכן יש הו"א דעבד דהוי "קנין עולם" ממש מותר לאכול בתרומת אדונו ובעינן גזה"כ מיוחדת לאוסרו בתרומה.

49 ונראה דהחקירה הזאת בגדר דעבד נרצע והיציאה ביובל תלויה בב' הפירושים במכילתא לפסוק "ועבדו לעולם" דעבד נרצע. דהנה כו"ע מודו דהוא עובד רק עד היובל, אמנם נחלקו התנאים בפירוש המלה "לעולם", וז"ל ועבדו לעולם, עד היובל, שהיה בדין ומה אם הכסף שיפה כחו וקונה הכל אינו קונה אלא שש, רציעה שאינה קונה אלא עבדים אינו דין שלא תקנה אלא שש, הא מה ת"ל ועבדו לעולם עד היובל, או ועבדו לעולם כמשמעו, ת"ל ויקרא פרק כה פסוק י ושבתם איש אל אחוזתו, רבי אומר בא וראה שאין העולם אלא חמשים שנה, שנא' ועבדו לעולם שם פסוק מ עד היובל עכ"ל. ומשמע מדברי הת"ק דפירוש המלה "לעולם" הוי לעולם ממש, אלא דיש לימוד להגביל את העבדות עד היובל. אבל רבי נקט דהמלה "לעולם" פירושה עד היובל. ונראה לבאר דנחלקו בחקירה הנ"ל, דלפי הת"ק עבד נרצע הוי עבד לעולם ממש וכפירוש הפשוט דהפסוק, אלא דיש לימוד דיובל בא ומפקיע את העבדות. אבל לפי רבי, הפירוש הפשוט דהפסוק הוא דעבד נרצע הוי עבד רק עד היובל, כלומר דהוי מכירה לזמן.

50 ב חזרת שדות ביובל

51 ובדומה לחקירה הנ"ל לגבי הגדר דשחרור עבד נרצע ביובל, יש לעיין בדין דשדות חוזרות לבעליהן ביובל, האם המכירה מעיקרא חלה כמכירה לעולם אלא שבשנת היובל יש אפקעתא דמלכא העוקרת את הקנין ומחזירה את השדה לבעליה הראשונים, או"ד דעצם המכירה מעיקרא מוגבלת וחלה רק עד לזמן היובל, דהלוקח את השדה מלכתחילה קונה אותה לזמן רק עד שנת היובל בלבד.

52 ולכאורה יש בספק זה סתירה בין הסוגיות. דאיתא בב"מ קט. דבקונה שדה בזמן שיובל נוהג הלוקח מחזיר רק את השדה עצמה ולא את השבח שהשביחה משום ד"דזביני מעליא הוא ויובל אפקעתא דמלכא". ומשמע מזה דהקנין חל בתחילה כקנין גמור לעולם אלא דבשנת היובל חלה אפקעתא דמלכא העוקרת את הקנין ומחזרת את השדה לבעליה הראשונים.

53 ומאידך בגיטין דף מח. איתא וז"ל א"ר יוסף אי לאו דאמר ר' יוחנן קנין פירות כקנין הגוף דמי לא מצא ידיו ורגליו בביהמ"ד, דא"ר אסי א"ר יוחנן האחים שחלקו לקוחות הן ומחזירות זה לזה ביובל, ואי ס"ד לאו כקנין הגוף דמי לא משכחת דמייתי ביכורים אלא חד בר חד עד יהושע בן נון עכ"ל. ומבואר בגמרא אליבא דר' יוסף דבזמן שהיובל נוהג הקנין חל רק כקנין פירות בלבד, ולכן דן בו האם כקנין הגוף דמי להביא ביכורים מהשדה או לא. ולכאורה מוכח דחלות הקנין אינה חלות קנין לעולם דא"כ למה הוי רק קנין פירות בלבד, בדין הוא שיהיה קנין הגוף. ומוכרח דחל הקנין רק עד לזמן היובל בלבד ולא לעולם, ומשו"ה אינו חל כקנין הגוף אלא רק כקנין פירות בלבד. ומשמע מכאן דהקנין בזמן שהיובל נוהג מוגבל הוא בזמן ואינה חלות קנין לעולם, דדין יובל חל בעצם המכירה מעיקרא לצמצמה ולהגבילה לקנין פירות דחל רק עד לזמן היובל, ואין הקנין חל כקנין הגוף לעולם.

54 ובנוגע לשיטת הרמב"ם, עיין בדבריו פכ"ג מהל' מכירה הל"ו וז"ל ומה הפרש יש בין המוכר קרקע לזמן קצוב ובין המקנה אותה לפירותיה שהקונה לפירות אינו יכול לשנות צורת הקרקע ולא יבנה ולא יהרוס אבל הקונה לזמן קצוב הוא בונה והורס ועושה בכל זמנו הקצוב כמו שעושה הקונה קנין עולם לעולם עכ"ל. וכתב הראב"ד וז"ל איני מוצא מוכר לזמן קצוב שיבנה ושיהרוס כו' אפשר מוכר שדה לששים שנה או לחמישים שנה או לארבעים שנה שיעשה בו כל חפצו כל ימי המכר מפני שהוא כמוכר בזמן היובל עכ"ל. ומבואר דהרמב"ם השווה מכירת קרקע לזמן למכירת קרקע בא"י בזמן שהיובל נוהג, והראב"ד מסופק האם אפשר להשוותן. ומבואר מכאן דהרמב"ם סובר דחלות המכירה בזמן היובל חלה כחלות מכירה לזמן, דעצם המכירה מעיקרא חלה רק עד לזמן היובל. ואילו הראב"ד מסופק דדלמא שאני מכירה בזמן דיובל דעצם המכירה חלה לעולם, אלא כשמגיע שנת היובל בא יובל ומפקיע את הקנין מדין אפקעתא דמלכא, ומשו"ה ס"ל שאין לדמותו לקנין לזמן קצוב.

55 גמ'. ולא קשיא הא דאיתיה לאב, הא דליתיה לאב.

56 ויש לעיין האם הדין דכשאין אב אזי אמה העבריה מקבלת את ההענקה חל רק היכא דהאב מת לפני היצאה בסימנין או"ד הבת זוכה בענק אפי' אם האב מת אחר שחרורה. ועיין ברמב"ם פרק ג מהלכות עבדים הלט"ו וז"ל וענק אמה העבריה וכן מציאתה לאביה, ואם מת אביה קודם שיבא לידו הרי הן של עצמה ואין לאחיה בהם כלום שאין אדם מוריש זכות שיש לו בבתו לבנו עכ"ל. ונראה מלשונו ד"אם מת אביה קודם שיבא לידו" דהדין דאין אדם מוריש ענק בתו לבנו חל כל זמן דהאב לא הספיק לגבות. וכן איתא בתוס' ר"י הזקן וז"ל דליתיה לאב – שלא הספיק לגבות עד שמת עכ"ל.

57 והקשה המשנה למלך ד"ה ואם מת אביה דמשמע מריש פרק ד' דכתובות דרק לגבי קנס אמרינן דאב אינו מוריש את החיוב לבניו, אבל בזכות ממון, כל זמן דהחיוב חל אזי האב מוריש את הזכות לגבות להאחין. וזה מה דאיתא במשנה שם מב. וז"ל מעשה ידיה ומציאתה, אף על פי שלא גבתה, מת האב הרי הן של אחין עכ"ל. וא"כ מדוע סובר הרמב"ם לגבי הענקה דאם מת האב לאחר השיחרור אך לפני הגבייה דהענק הולך אל הבת ולא אל האחין היורשין.

58 ונראה לבאר דשאני הענקה מחיוב ממון דעלמא דהרי אין שעבוד ממון חל כלל בהענקה אלא דהוי מצות נתינה בעלמא, ומכיון דהענקה אינו חיוב ממון מהאדון אל האמה י"ל דהאב אינו יכול להורישו בירושה לבניו. והביאור בזה הוא דבעצם גם האב אינו ראוי לזכות בהענקה דבתו דהרי הענקה חלה כמצות נתינה מהאדון אל האמה ואינו חיוב ממון כדי לומר דהאב זוכה בו. אלא דכשהאב קיים הוא זוכה בהענקה מסבה אחרת, דהיינו מכיון דהוא מכר אותה הוא זוכה בממון דהאדון נותן. דהרי בדרך כלל פסקינן כמו הת"ק לעיל יד: דבמוכר עצמו אין מעניקים לו והיה ניתן לומר דגם אמה העבריה דאינה נמכרת ע"י ב"ד כמו"כ אינה מקבלת הענקה. אלא די"ל דרק בעבד עברי דבאמת מכר את עצמו אזי אין מעניקין לו, אבל אמה העבריה אינה מוכרת את עצמה אלא דהיא נמכרת ע"י האב ומפני זה מעניקין לה. ומכיון דהדין דהענקה חלה רק מפני דהאב מוכרה י"ל דהוא מקבל את הממון בסוף. אבל יוצא מכל זה דאין האב גובה את ההענקה בתורת זכות ממון דיש לו בבתו ומובן למה הוא צריך לגבות את הממון כדי להורישו לבניו.

59 ועל פי זה נראה נמי לבאר את פסק הרמב"ם פרק ג מהלכות עבדים הלט"ו דאין בע"ח גובה את הענקה מהעבד עברי אפי' לאחרי הגבייה, וז"ל ענק עבד עברי לעצמו ואין בעל חוב גובה הימנו עכ"ל. ולכאורה קשה, מדוע אין בע"ח גובה מהעבד דכבר זכה בדמי ההענקה דהרי לוה חייב לשלם כל ממון דיש לו לבע"ח. וי"ל דמצינו דין דומה בצדקה דקיבל עני. דהרי הקצוה"ח ריש סימן לט הביא מחלוקת בין הראשונים האם כופין על צדקה שלא בפניו וביאר הקצות דנחלקו האם יש שעבוד ממון בצדקה. ועיין במרדכי ב"ב רמז תצז, מובא במשנה למלך פרק ג מהלכות עבדים הלי"ב דהביא דעה דאין בע"ח גובה מן הצדקה דקיבל הלוה, וז"ל מעשה באחד שהיו נושין בו מנה ונצטרך לבריות ושט אחרי פרנסתו עד שהביא מאתים זוז ותבעו הנושה והלוה משיב לו לא רחמו עלי אלא כדי לפרנס בני ביתי ולא לפרוע חובי ושאלו לר' אבי העזרי ופטרו דתניא בתוס' דפאה מעשר עני אין פורעין ממנו מלוה וחוב ואין משלמין ממנו גמולין ואין פודין ממנו שבויין ורבינו שמחה חייבו שצדקה אינו אלא כמתנה בעלמא כיון דנכסוהי דאיניש אינון ערבין ביה חייב עכ"ל. וסברת ר' אבי העזרי הוא דבע"ח יכול לגבות רק מממון דעלמא דיש ללוה, אבל צדקה בתחילה חלה כמצות נתינה מהעשיר אל העני בלי שעבוד ממון, וגם אחרי קבלת העני הממון נשאר עם חלות שם ממון דמצוה דמופקע משעבוד רגיל, ולכן אין הבע"ח גובה מהצדקה. וי"ל דהרמב"ם סבור בדומה לזה לגבי הענקה, דמכיון דהענקה חלה כמצות נתינה דעלמא מהאדון אל העבד בלי שעבודים אזי גם אחרי זכיית העבד, הממון מופקע משעבודים ואין בע"ח גובה הימנו.

10 קידושין פתח ↗

11 משנה תורה, הלכות מכירה פתח ↗

יֵשׁ דְּבָרִים הַרְבֵּה שֶׁאֵינָן צְרִיכִין קִנְיָן וְאֵין לְקִנְיָן בָּהֶם טַעַם. כְּגוֹן הַמְשַׁחְרֵר אֶת עַבְדּוֹ. וְהַמְגָרֵשׁ אִשְׁתּוֹ. אוֹ עוֹשֶׂה שָׁלִיחַ. אוֹ הַמּוֹסֵר מוֹדָעָה. אוֹ הַמְבַטֵּל מוֹדָעָה. אוֹ הַמּוֹחֵל לַחֲבֵרוֹ חוֹב אוֹ פִּקָּדוֹן שֶׁיֵּשׁ לוֹ בְּיָדוֹ. וְכָל כַּיּוֹצֵא בִּדְבָרִים אֵלּוּ:

12 משנה תורה, הלכות זכייה ומתנה פתח ↗

מָחַל לַחֲבֵרוֹ חוֹב שֶׁיֵּשׁ לוֹ עָלָיו. אוֹ נָתַן לוֹ הַפִּקָּדוֹן שֶׁהָיָה מֻפְקָד אֶצְלוֹ. הֲרֵי זוֹ מַתָּנָה הַנִּקְנֵית בִּדְבָרִים בִּלְבַד. וְאֵין צָרִיךְ דָּבָר אַחֵר כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

12 משנה תורה, הלכות מכירה פתח ↗

14 בבא מציעא פתח ↗

מַתְנִי׳ מְצִיאַת בְּנוֹ וּבִתּוֹ הַקְּטַנִּים, מְצִיאַת עַבְדּוֹ וְשִׁפְחָתוֹ הַכְּנַעֲנִים, מְצִיאַת אִשְׁתּוֹ – הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ. מְצִיאַת בְּנוֹ וּבִתּוֹ הַגְּדוֹלִים, מְצִיאַת עַבְדּוֹ וְשִׁפְחָתוֹ הָעִבְרִים, מְצִיאַת אִשְׁתּוֹ שֶׁגֵּירְשָׁהּ, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נָתַן כְּתוּבָּה – הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלָּהֶן.

16 משנה תורה, הלכות מכירה פתח ↗

מִי שֶׁהָיָה לוֹ פִּקָּדוֹן בְּיַד אַחֵר הֲרֵי זֶה מַקְנֵהוּ בֵּין בְּמֶכֶר בֵּין בְּמַתָּנָה. לְפִי שֶׁהַפִּקָּדוֹן בִּרְשׁוּת בְּעָלָיו הוּא וַהֲרֵי הוּא בְּחֶזְקַת שֶׁהוּא קַיָּם. וְאִם כָּפַר בּוֹ זֶה שֶׁהֻפְקַד אֶצְלוֹ אֵינוֹ יָכוֹל לְהַקְנוֹתוֹ. שֶׁזֶּה כְּמִי שֶׁאָבַד שֶׁאֵינוֹ בִּרְשׁוּתוֹ. אֲבָל הַמִּלְוֶה הוֹאִיל וּלְהוֹצָאָה נִתְּנָה אֵינָהּ בָּעוֹלָם וְאֵין אָדָם יָכוֹל לְהַקְנוֹתָהּ אֶלָּא בְּמַעֲמַד שְׁלָשְׁתָּן. וְהוּא דָּבָר שֶׁאֵין לוֹ טַעַם כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. וְאִם הָיְתָה מִלְוֶה בִּשְׁטָר מַקְנֶה אֶת הַשְּׁטָר בִּכְתִיבָה וּמְסִירָה שֶׁהֲרֵי יֵשׁ כָּאן דָּבָר הַנִּמְסָר לִקְנוֹת שִׁעְבּוּד שֶׁבּוֹ:

20 גיטין פתח ↗

שְׁמוּאֵל לְטַעְמֵיהּ, דְּאָמַר שְׁמוּאֵל: הַמַּפְקִיר עַבְדּוֹ – יָצָא לְחֵירוּת, וְאֵינוֹ צָרִיךְ גֵּט שִׁיחְרוּר, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְכׇל עֶבֶד אִישׁ מִקְנַת כָּסֶף״ – ״עֶבֶד אִישׁ״ וְלֹא ״עֶבֶד אִשָּׁה״?! אֶלָּא עֶבֶד שֶׁיֵּשׁ לוֹ רְשׁוּת לְרַבּוֹ עָלָיו – קָרוּי עֶבֶד; שֶׁאֵין לוֹ רְשׁוּת לְרַבּוֹ עָלָיו – אֵין קָרוּי עֶבֶד.

29 גיטין פתח ↗

״כֶּסֶף שְׁלֹשִׁים שְׁקָלִים יִתֵּן לַאדוֹנָיו״ אָמַר רַחֲמָנָא – וְהַאי לָאו אָדוֹן הוּא, אוֹ דִלְמָא כֵּיוָן דִּמְחוּסָּר גֵּט שִׁחְרוּר, אָדוֹן קָרֵינָא בֵּיהּ?

34 משנה תורה, הלכות איסורי ביאה פתח ↗

אַל יְהִי עָוֹן זֶה קַל בְּעֵינֶיךָ מִפְּנֵי שֶׁאֵין בּוֹ מַלְקוֹת מִן הַתּוֹרָה. שֶׁגַּם זֶה גּוֹרֵם לַבֵּן לָסוּר מֵאַחֲרֵי ה'. שֶׁהַבֵּן מִן הַשִּׁפְחָה הוּא עֶבֶד וְאֵינוֹ מִיִּשְׂרָאֵל וְנִמְצָא גּוֹרֵם לְזֶרַע הַקֹּדֶשׁ לְהִתְחַלֵּל וְלִהְיוֹתָם עֲבָדִים. הֲרֵי אֻנְקְלוֹס הַמְתַרְגֵּם כָּלַל בְּעִילַת עֶבֶד וְשִׁפְחָה בִּכְלַל דברים כג יח "לֹא יִהְיֶה קָדֵשׁ" דברים כג יח "וְלֹא תִהְיֶה קְדֵשָׁה":

39 תוספות על קידושין פתח ↗

41 תוספות על קידושין פתח ↗

52 בבא מציעא פתח ↗

תַּרְגְּמַהּ אַבָּיֵי אַלִּיבָּא דְּרָבָא: שָׁאנֵי הָתָם, דְּאָמַר קְרָא: ״וְיָצָא מִמְכַּר בַּיִת״. מִמְכָּר – חוֹזֵר, שֶׁבַח – אֵינוֹ חוֹזֵר. וְנִגְמַר מִינֵּיהּ? הָתָם זְבִינֵי מְעַלְּיָא הוּא, וְיוֹבֵל אַפְקַעְתָּא דְּמַלְכָּא הִיא.

53 גיטין פתח ↗

אָמַר רַב יוֹסֵף: אִי לָאו דְּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן קִנְיַן פֵּירוֹת כְּקִנְיַן הַגּוּף דָּמֵי, לֹא מָצָא יָדָיו וְרַגְלָיו בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ. דְּאָמַר רַבִּי אַסִּי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הָאַחִין שֶׁחָלְקוּ – לָקוֹחוֹת הֵן, וּמַחְזִירִין זֶה לָזֶה בְּיוֹבֵל;

54 משנה תורה, הלכות מכירה פתח ↗

וּמַה הֶפְרֵשׁ יֵשׁ בֵּין הַמּוֹכֵר קַרְקַע לִזְמַן קָצוּב וּבֵין הַמַּקְנֶה אוֹתָהּ לְפֵרוֹתֶיהָ. שֶׁהַקּוֹנֶה לְפֵרוֹת אֵינוֹ יָכוֹל לְשַׁנּוֹת צוּרַת הַקַּרְקַע וְלֹא יִבְנֶה וְלֹא יַהֲרֹס. אֲבָל הַקּוֹנֶה לִזְמַן קָצוּב הוּא בּוֹנֶה וְהוֹרֵס וְעוֹשֶׂה בְּכָל זְמַנּוֹ הַקָּצוּב כְּמוֹ שֶׁעוֹשֶׂה הַקּוֹנֶה קִנְיַן עוֹלָם לְעוֹלָם:

56 משנה תורה, הלכות עבדים פתח ↗

אִם בָּרַח וּפָגַע בּוֹ יוֹבֵל כְּשֶׁהוּא בּוֹרֵחַ וְיָצָא לְחֵרוּת אֵינוֹ חַיָּב לְהַעֲנִיקוֹ שֶׁנֶּאֱמַר דברים טו יג "וְכִי תְשַׁלְּחֶנּוּ" וְגוֹ'. עֶנֶק עֶבֶד עִבְרִי לְעַצְמוֹ וְאֵין בַּעַל חוֹב גּוֹבֶה הֵימֶנּוּ. וְעֶנֶק אָמָה הָעִבְרִיָּה וְכֵן מְצִיאָתָהּ לְאָבִיהָ. וְאִם מֵת אָבִיהָ קֹדֶם שֶׁיָּבוֹא לְיָדוֹ הֲרֵי הֵן שֶׁל עַצְמָהּ וְאֵין לְאַחֶיהָ בָּהֶם כְּלוּם שֶׁאֵין אָדָם מוֹרִישׁ זְכוּת שֶׁיֵּשׁ לוֹ בְּבִתּוֹ לִבְנוֹ:

57 כתובות פתח ↗

נַעֲרָה שֶׁנִּתְפַּתְּתָה — בּוֹשְׁתָּהּ וּפְגָמָהּ וּקְנָסָהּ שֶׁל אָבִיהָ, וְהַצַּעַר בִּתְפוּסָה. עָמְדָה בַּדִּין עַד שֶׁלֹּא מֵת הָאָב — הֲרֵי הֵן שֶׁל אָב. מֵת הָאָב — הֲרֵי הֵן שֶׁל אַחִין. לֹא הִסְפִּיקָה לַעֲמוֹד בַּדִּין עַד שֶׁמֵּת הָאָב — הֲרֵי הֵן שֶׁל עַצְמָהּ, עָמְדָה בַּדִּין עַד שֶׁלֹּא בָּגְרָה — הֲרֵי הֵן שֶׁל אָב, מֵת הָאָב — הֲרֵי הֵן שֶׁל אַחִין. לֹא הִסְפִּיקָה לַעֲמוֹד בַּדִּין עַד שֶׁבָּגְרָה — הֲרֵי הֵן שֶׁל עַצְמָהּ. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אִם לֹא הִסְפִּיקָה לִגְבּוֹת עַד שֶׁמֵּת הָאָב — הֲרֵי הֵן שֶׁל עַצְמָהּ, מַעֲשֵׂה יָדֶיהָ וּמְצִיאָתָהּ, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא גָּבְתָה, מֵת הָאָב — הֲרֵי הֵן שֶׁל אַחִין.

« רשימות שיעורים על קידושין ט״ו ע״ב רשימות שיעורים על קידושין י״ז ע״א »